כלב נושך למה הוא נושך, אילו סימנים באו לפני, ומה עושים ממחר בבוקר.

הכלב שלי נשך. מה לעשות עכשיו?

קודם להפריד, בשקט ובלי להתעמת: להוציא את הכלב לחדר או לחצר ולהשאיר אותו שם עד שהנשימה שלו נרגעת. אם נשבר עור, לטפל בפצע ולפנות לרופא. אם הנשיכה הייתה בילד, או שזאת נשיכה ראשונה בכלב שהיה בסדר, הפנייה הבאה היא לווטרינר ולא למאלף.

ומה שלא לעשות באותן דקות: לא לצעוק, לא להעניש ולא "להסביר" לו. הנשיכה נגמרה, הכלב מעל הסף שלו, וכל מה שתוסיפו עכשיו הוא עוררות על עוררות.

בתוך השעה הראשונה, כשהידיים עוד רועדות, שבו וכתבו את האירוע. מה קרה בשלושים השניות שלפני, מי היה בחדר, מה הכלב החזיק או שמר עליו, איפה בגוף הייתה הנשיכה, האם נשבר עור, וכמה זמן עבר עד שהוא חזר להיות הכלב שאתם מכירים. הדף הזה שווה יותר מכל זיכרון, והוא הדבר הראשון שאני מבקש לראות בשיחה.

הגור שלי נושך את הידיים כל הזמן. זה נורמלי?

כן, וזה אפילו הכרחי. גור לומד את העולם בפה, ובסביבות גיל שלושה עד שישה חודשים הוא גם מחליף שיניים והלחיים כואבות לו. נשנוש ידיים בגור אינו תוקפנות ואינו תחילתה. מה שכן, זאת בדיוק התקופה שבה הוא לומד כמה חזק מותר, ואת זה הוא לומד מכם.

הדרך שבה הוא לומד פשוטה ולא נוחה: השיניים נוגעות בעור, והכיף נפסק. אתם קופאים, מפסיקים לדבר, מסתובבים לכמה שניות, ואז חוזרים לשחק. אחרי מספיק חזרות הוא מבין לבד שלשחק בלי שיניים משתלם יותר. מה שהורס את זה הוא למשוך את היד מהר ולצייץ, כי זה בדיוק המשחק שגור מחפש, ואז העור הופך למטרה.

שני דברים שעוזרים עוד לפני התרגול: גור עייף מנשנש פי כמה, ולכן שעת ההשתוללות של שש בערב היא לא בעיית אילוף אלא גור שצריך לישון. ושלא ישחקו איתו בידיים בכלל. יד שהייתה פעם צעצוע נשארת צעצוע. על חינוך גור מההתחלה, כולל הבית, הצרכים והשינה, כתבתי בנפרד בעמוד אילוף גורים ומה עושים בשבועות הראשונים.

מה שאנחנו עושים בבית מלמד את הכלב שהנשיכה עובדת?

כן, כמעט תמיד, ובלי שאף אחד מתכוון. נשיכה היא התנהגות שמשתלמת: הכלב נשך, היד הוסרה, האורח יצא מהחדר, העצם נשארה אצלו. אחרי שזה קרה פעמיים או שלוש, הכלב למד שזאת הדרך הקצרה לקבל שקט. זה מה שצריך לשנות, לא את האופי שלו.

1. להעניש את הרחש. זאת הטעות היחידה שאני מבקש מכל בעלים להפסיק באותה שיחה. הרחש הוא ההזהרה, והוא עבד: הוא הודיע לכם במקום לנשוך. כלב שנענש על רחש לומד לדלג על המדרגה הזאת, והנשיכה הבאה מגיעה בלי שום התראה.
2. להוציא לו מהפה ביד. בכל פעם שהיד נכנסת ולוקחת, הכלב מקבל הוכחה שהחשד שלו נכון. אחרי כמה פעמים הוא מקדים אתכם, ובדיוק זה מה שנראה כמו "נשך מהלא כלום".
3. לוותר אחרי שהוא נשך, ואז להתעקש בפעם הבאה. חוסר עקביות הוא הדבר שמלמד כלב להעלות עוצמה. פעם אחת הנשיכה עבדה ופעם אחת לא, ולכן בפעם השלישית הוא ינסה חזק יותר.
4. לגרור אותו למצב שמפחיד אותו "כדי שיתרגל". כלב מעל הסף שלו לא לומד, הוא מתגונן. התרגול היחיד שמתקיים שם הוא תרגול התגובה.
5. לתת לילדים את המשימה. "תגידו לו לרדת מהספה" הוא משפט שאני שומע הרבה, והוא מעמיד ילד בדיוק בעימות שבגיר בקושי מצליח לנהל. בבית עם כלב ששומר על מקום, הילדים לא מזיזים את הכלב. אף פעם.

אילו סימנים באו לפני הנשיכה, ולמה לא ראינו אותם?

כמעט כל נשיכה הוכרזה מראש. הכלב מודיע בשפה שקטה הרבה לפני שהוא מגיע לשיניים, ואנחנו לא קוראים אותה כי היא לא רועשת. הרחש, שרוב האנשים חושבים שהוא ההתחלה, הוא כבר אחת המדרגות האחרונות. אלה המדרגות שבאות לפניו, בסדר.

1. 1 ליקוק שפתיים בלי קשר לאוכל, פיהוק באמצע היום, התנערות כאילו הוא רטוב.
2. 2 הפניית ראש הצידה, הסתובבות, ריח פתאומי של הרצפה. אלה כולם ניסיונות לצאת מהמצב בנימוס.
3. 3 לבן העין נחשף בזווית, האוזניים נצמדות לאחור, הפה נסגר אחרי שהיה פתוח ורפוי.
4. 4 קיפאון מלא. הכלב מפסיק לזוז, לנשום בקול או ללעוס. זאת המדרגה שכמעט כולם מפספסים, כי כלב קפוא נראה רגוע.
5. 5 רחש, קמטי אף, שפה מורמת, שיניים מוצגות.
6. 6 נשיכה באוויר שלא נוגעת, ואז מגע.

המדרגה הרביעית היא ההזדמנות האמיתית, והיא זאת שמתפרשת הפוך. כלב שקופא מעל העצם שלו נראה שקט, ולכן ממשיכים להתקרב, ואז מגיעה מדרגה חמש תוך שנייה וחצי. אם תלמדו לזהות בבית סימן אחד בלבד מהעמוד הזה, תזהו את הקיפאון.

ועוד משהו שקל לפספס: אירוע אחד בודד הוא בדרך כלל סוף של הצטברות ולא התחלה. כלב שעבר בוקר של רעש, ילדים, שליח בדלת וטיול שלא יצא, מגיע לשעה חמש עם דלי מלא. אותה יד שנגעה בו בבוקר ולא קרה כלום היא היד שקיבלה נשיכה בערב.

נשיכה או תוקפנות? מה ההבדל, ולמה הוא משנה

נשיכה היא התנהגות: אירוע, עם סיבה, שאפשר לפרק לשלושים השניות שלפניו. תוקפנות היא מצב ותבנית: אותו טריגר, אותה תגובה, שוב ושוב, ועם סף שיורד בכל חזרה. גור שמנשנש ידיים אינו תוקפני, וכלב שנשך פעם אחת מכאב אינו תוקפני.

ההבדל קובע מה בודקים. אחרי אירוע בודד מפרקים את האירוע: מה היה, מי היה, מה הכלב שמר עליו. כשמדובר בתבנית, האירוע הבודד כבר לא מעניין במיוחד, ומה שמעניין הוא השבוע כולו: מול מה הוא מגיב, מאיזה מרחק, באיזו תדירות, וכמה זמן לוקח לו להירגע. אם זה מה שקורה אצלכם, השלב הבא הוא כלב תוקפני: לזהות תבנית, למדוד אותה ולדעת מה מחריף אותה.

ואם אתם בכלל לא בטוחים לאיזה מהשניים אתם שייכים, התחילו מהמרכז: אילוף כלבים, המדריך והבעיות שאני פוגש, ושם מסודרות כל הבעיות לפי מה שקורה בבית. ובבתים שבהם יש נשיכה, כמעט תמיד יש גם משיכה ברצועה, ואיך אוחזים אותה נכון, וזה לא במקרה: רצועה מתוחה היא מצב של לחץ, וכלב לחוץ מגיב מוקדם יותר.

כלב שנשך ילד. חייבים למסור אותו?

לא בהכרח, ואף אחד לא יכול להכריע את זה בלי לראות את הכלב. באותו יום עצמו חייבים שלושה דברים: הפרדה מלאה בין הכלב לילד, בדיקה רפואית לשניהם, והערכה של הכלב הספציפי. ההחלטה נקבעת אחר כך לפי עובדות האירוע ומבנה הבית, לא לפי האופי של הכלב.

ואחרי התשובה הישרה, גם הגבול שלה: בבית עם תינוק שזוחל, או כשהנשיכה חזרה מול אותו מצב יותר מפעם אחת, יש מצבים שבהם התשובה כן תהיה שהבית הזה אינו הבית הנכון לכלב הזה. אני אומר את זה מראש כדי שתדעו שאני לא בא לשכנע אתכם לכאן או לכאן.

מה שמשנה בהערכה הוא לא "כמה הוא אוהב אותנו" אלא עובדות: האם נשבר עור וכמה פעמים, האם הייתה הזהרה לפני, האם זה קרה פעם אחת או שזה כבר תבנית, מה גיל הילד ומה מבנה הבית בפועל. בית עם תינוק שזוחל ועם כלב ששומר על מקום הוא מצב שדורש תשובה כנה, גם כשהיא לא התשובה שרוצים לשמוע.