פקודות לכלבים שש פקודות, אחת אחת: מה היא אומרת, בשביל מה היא, ומה הורס אותה.
5.0 92 ביקורות בגוגלפקודות לכלבים הן אוצר המילים המשותף שלכם עם הכלב, ולא רשימת תרגילים. אני עובד עם שש פקודות בסיס, רגלי, שב, ארצה, לא לזוז, אליי, למקום, וכל אחת מהן קיימת בשביל רגע מסוים בבית או בטיול. בעמוד הזה כל פקודה מפורקת לארבעה חלקים: מה היא אומרת בפועל, בשביל מה היא ביום-יום, איך מלמדים אותה בשלבים, ומה הטעות שהורסת אותה.
נכתב על ידי מתי מסר, מאלף כלבים מאז 2010, אזור השרון. עודכן ב-20.10.2026.
אילו פקודות לכלבים באמת צריך, ואילו מיותרות?
צריך פקודה לכל רגע שחוזר ומפריע, ולא יותר. אלה רגלי, שב, ארצה, לא לזוז, אליי, למקום, והן מכסות כמעט הכול: עצירה, הרגעה, המתנה, חזרה אליכם, כתובת בבית, והליכה צמודה בקטע קצר. יד, התגלגלות ודיבור הם טריקים נחמדים שאינם פותרים שום רגע קשה.
המבחן שאני מציע לכל בעלים הוא פשוט: תגידו בקול מה הרגע שהפקודה אמורה לפתור. אם אין רגע, אין צורך בפקודה. שב פותרת אורח בדלת, למקום פותרת ארוחה, לא לזוז פותרת פתיחת שער, ארצה פותרת ערב שלא נגמר. יד לא פותרת כלום, ולכן היא גם הראשונה שנשכחת.
והחלק שמפתיע: ככל שמלמדים פחות פקודות, כך כל אחת מהן חזקה יותר. כלב שמכיר עשרים מילים בחצי כוח מגיב לכולן בחצי כוח, כי אף אחת מהן לא נבנתה עד הסוף. זאת הסיבה שרשימת פקודות אילוף כלבים אצלי לא גדלה עם השנים, היא רק נעשתה מדויקת יותר.
באיזה סדר מלמדים פקודות בסיסיות לכלב?
מהקל לקשה, ולא מהחשוב לפחות חשוב. קודם שב, שנלמדת בימים ונותנת לכלב ולכם את ההצלחה הראשונה. אחריה למקום, שמורידה לחץ מהבית מיד. אחריה ארצה, אחריה לא לזוז שמאריכה את שתיהן, אחריה אליי, ורק בסוף רגלי, שהיא התובענית מכולן.
הסיבה שרגלי אחרונה היא שהיא היחידה שדורשת קשב רציף בתנועה. כל השאר הן התנהגויות סטטיות, והכלב יכול לעמוד בהן גם כשהוא עוד לא מצוין בריכוז. מי שמתחיל מרגלי כמעט תמיד מגיע למצב שבו גם הכלב וגם הבעלים מתוסכלים, והאימון עצמו נעשה דבר לא נעים.
הסדר הזה משתנה לפי מה שבוער. אצל כלב בוגר שהבית כבר מתארגן סביבו אני כמעט תמיד מתחיל מלמקום, וכתבתי בנפרד על הסדר שבו בונים פקודות אצל כלב בוגר ועל מה שמשתנה כשההתנהגות קיבלה שנים של חזרות. ואם אתם עוד לפני הפקודות ורוצים להבין איך כלב לומד בכלל, העקרונות שמתחת לכל פקודה הם המקום להתחיל בו.
אילוף כלב לשבת: איך מלמדים שב שמחזיק גם כשמגיע אורח?
שב היא עצירה, לא תנוחה. בפועל זאת פקודה שאומרת לכלב להוריד את האחוריים לרצפה ולהישאר שם עד שמשחררים אותו, ולכן היא הפקודה שחוסמת קפיצה, זחילה לדלת ונגיסה ביד שמחזיקה אוכל. היא נלמדת בימים, ונשחקת בשבוע.
מה זה אומר בפועל
אחוריים על הרצפה, שתי רגליים קדמיות ישרות, והכלב נשאר כך עד מילת שחרור. אם הוא קם מיד אחרי שקיבל פרס, הוא לא יודע שב. הוא יודע לגעת ברצפה.
בשביל מה זה ביום-יום
דלת שנפתחת, אורח שנכנס, רצועה שמתחברת, קערה שמונחת, ילד שמחזיק גלידה. שב היא הפקודה היחידה שאפשר לבקש בשנייה אחת בכל אחד מהרגעים האלה, ולכן היא הכי שימושית ביום-יום.
איך מלמדים שב, בשלבים
- מתחילים בחדר הכי משעמם בבית, בלי הסחות ובלי קהל.
- מחזיקים פרס קטן בין האצבעות מעל האף שלו ומזיזים אותו אחורה מעל הראש. האחוריים יורדים לבד.
- הפרס יוצא ברגע שהאחוריים נוגעים ברצפה, לא שנייה אחרי.
- אחרי חמש חזרות מצליחות, מוסיפים את המילה רגע לפני התנועה, ולא במקביל אליה.
- מאריכים את הזמן לפני הפרס בשניות: שתיים, ארבע, שמונה. זה החלק שרוב האנשים מדלגים עליו.
- רק כשיש שמונה שניות בחדר שקט, מוסיפים הסחה אחת: טלוויזיה, אחר כך מרפסת, אחר כך חצר.
הטעות שהורסת את שב
מבקשים שב כשהכלב כבר קופץ. בשלב שבו הוא באוויר הוא לא שומע, ומה שהוא לומד זה שהמילה שב מופיעה בתוך בלגן ולא אומרת כלום. את שב מבקשים לפני שהאורח נכנס, לא בזמן שהוא נכנס.
מה הפקודה ארצה אומרת בפועל, ולמה היא זאת שמרגיעה?
ארצה היא שכיבה מלאה על המרפקים ועל הירך, והיא הפקודה היחידה מהשש שמורידה עוררות ולא רק עוצרת תנועה. כלב שוכב נושם אחרת, והגוף שלו לא ערוך לקום. לכן היא הפקודה שעובדת בבית קפה, במרפאה ובערב שבו הוא לא מצליח להירגע.
מה זה אומר בפועל
חזה קרוב לרצפה, מרפקים למטה, והירך נוטה לצד אחד. כלב ששוכב על שתי הירכיים במתח, מוכן לזינוק, ביצע את התנועה אבל לא את הפקודה. ההבדל הזה הוא כל השימוש שלה.
בשביל מה זה ביום-יום
כל מצב שאמור להימשך יותר מדקה: אתם אוכלים, מישהו מדבר בטלפון, הווטרינר מחכה, הילדים משחקים על השטיח. ארצה היא גם הדרך הנקייה להוריד כלב מספה בלי מאבק, כי נותנים לו לאן לרדת.
איך מלמדים ארצה, בשלבים
- מתחילים מכלב ששוכב ממילא, לא מכלב מתוח. אחרי טיול, לא לפניו.
- משטח רך. על קרמיקה קרה כלבים רזים וכלבים מבוגרים פשוט מסרבים, וזה לא סרבנות.
- מכלב שיושב, מורידים פרס מהאף לרצפה ואז מושכים אותו קדימה כמה סנטימטרים. המרפקים יורדים כדי להגיע אליו.
- מתגמלים את המרפקים ברצפה, גם אם האחוריים עוד לא התיישבו מושלם.
- מוסיפים את המילה רק כשהתנועה מגיעה ברוב הפעמים לבד.
- מאריכים זמן לפני שמוסיפים מרחק, ומוסיפים מרחק לפני שמוסיפים הסחה. שלושה משתנים, אחד בכל פעם.
הטעות שהורסת את ארצה
לוחצים לו על הגב כדי להוריד אותו. כלב נשען נגד לחץ, וזה רפלקס ולא עקשנות, ולכן הלחיצה מלמדת אותו להתנגד בדיוק באותו רגע. ובכלב רגיש למגע זה גם הופך את ארצה לפקודה שהוא לא אוהב, והוא יתחיל לצאת מהחדר כששומע אותה.
איך מלמדים לא לזוז בלי שהכלב קם אחרי שנייה?
מלמדים אותה כהארכה של שב או של ארצה, ולא כפקודה בפני עצמה. לא לזוז אומרת להישאר במקום ובתנוחה עד מילת שחרור, והיא נבנית לפי שלושה משתנים נפרדים: זמן, מרחק והסחה. כלב קם כמעט תמיד בגלל שהעלו לו שניים מהם ביחד.
מה זה אומר בפועל
הכלב נשאר במקום שבו הושב, לא זז קדימה שני צעדים ולא מתגלגל. אם הוא זז חצי מטר ונשכב שוב, זה לא לא לזוז. זה כלב שבחר מקום אחר, ושחררתם אותו בטעות.
בשביל מה זה ביום-יום
פתיחת דלת רכב, פתיחת שער, מעלית, ילד שרץ לכיוונו, חתול שעובר, מישהו שנושא קופסה. זאת הפקודה שהופכת שניות מסוכנות לשניות משעממות, והיא גם זאת שמאפשרת לכם להתרחק ממנו בלי מרדף.
איך מלמדים לא לזוז, בשלבים
- מתחילים מפקודה מוצקה. אין טעם להאריך שב שמחזיקה שנייה.
- עומדים צמוד אליו, מונים שתי שניות בלב, אומרים את מילת השחרור ומתגמלים אחרי השחרור.
- מעלים זמן בלבד, עד עשרים שניות, בלי לזוז אפילו צעד.
- מאפסים את הזמן לחמש שניות ומתחילים להוסיף מרחק: צעד אחד אחורה וחזרה, אחר כך שניים.
- חוזרים אליו תמיד, ורק אז משחררים. אם השחרור קורה מרחוק, אתם מלמדים אותו לבוא אליכם במקום להישאר.
- ההסחה היא המשתנה האחרון, והיא תמיד מתחילה בגרסה החלשה שלה: דלת שנפתחת ונסגרת מיד, ולא אורח.
הטעות שהורסת את לא לזוז
חוזרים על המילה כל שתי שניות כדי שהוא יישאר. זה הופך את לא לזוז לרצף של תזכורות, ואז ברגע שאתם שותקים הכלב מניח שנגמר. המילה נאמרת פעם אחת, ומה שמסיים את התרגיל הוא מילת השחרור ולא שתיקה.
למקום: למה זאת הפקודה שמשנה את הבית הכי הרבה?
כי היא הפקודה היחידה שנותנת לכלב כתובת ולא רק תנוחה. למקום אומרת ללכת למזרן או למיטה מוגדרת, להישאר שם ולהיות שם בשקט. ברגע שהיא עובדת, נפתרים ביחד אורחים בדלת, אוכל על השולחן, הסתובבות בין הרגליים ונביחה שמתגלגלת, בלי לגעת באף אחת מהן בנפרד.
מה זה אומר בפועל
מקום פיזי קבוע עם שוליים ברורים, מזרן או שטיח קטן, שאפשר להזיז אותו מחדר לחדר. השוליים הם כל הרעיון: לכלב יש דרך לדעת לבד אם הוא בפנים או בחוץ, וזה מה שהופך את זה לפקודה שאפשר להחזיק חצי שעה.
בשביל מה זה ביום-יום
אורחים, שליח, ארוחה, עבודה מהבית, תינוק על השטיח, שואב אבק, ערב שבו הוא מסתובב בלי מנוחה. זאת גם הפקודה שאני מתחיל ממנה כמעט בכל כלב בוגר, כי היא מורידה מהבית לחץ ביום הראשון.
איך מלמדים למקום, בשלבים
- מניחים את המזרן במקום שממנו הוא רואה אתכם אבל לא בדרך המעבר.
- בשלב הראשון לא אומרים כלום. כל פעם שהוא דורך על המזרן מיוזמתו, פרס נופל עליו בשקט.
- כשהוא כבר עולה מעצמו, מוסיפים את המילה בזמן שהוא בדרך לשם.
- מבקשים ארצה על המזרן, כי כלב עומד על מזרן ירד ממנו תוך חצי דקה.
- מאריכים לפי אותם שלושה משתנים של לא לזוז, ובכל פעם שמשחררים, השחרור נאמר במילה.
- ורק בסוף מכניסים אירוע: דפיקה בדלת, ואז דלת שנפתחת, ואז אדם אמיתי שנכנס. הכלב כבר יודע מה לעשות, אנחנו רק מעלים את הקושי.
הטעות שהורסת את למקום
משתמשים במקום כעונש. מי ששולח את הכלב למזרן אחרי שהוא עשה משהו לא בסדר הופך את המקום הזה למקום שהכלב בורח ממנו, ואז אין לנו אותו כשצריך. המזרן הוא תמיד מקום טוב, וכל מה שקורה עליו מרגיע ולא מעניש.
אילוף כלב לבוא אליי: למה הוא לא בא כשקוראים לו?
כמעט תמיד כי המילה מנבאת סוף. אם קוראים לו אליי כדי לחבר רצועה, להיכנס הביתה, להתקלח או לגזור ציפורניים, הוא לא קישר את המילה לחזרה אליכם אלא לסיום הכיף. ואז בפארק, כשזה חשוב, הוא לא בא. זה המכניזם, והוא נכון כמעט בכל כלב שאני פוגש.
את החומר המלא על אליי, ובמיוחד על מה שעושים כשהמילה כבר נשחקה לגמרי, כתבתי בעמוד אחר כדי לא לפצל אותו: למה אליי מפסיקה לעבוד, ואיך מחזירים לה משמעות. מה שכן שייך לכאן הן שתי החלטות שרוב האנשים לא עושים.
הראשונה: כשאתם חייבים לסיים משהו נעים, הולכים אל הכלב במקום לקרוא לו. זה לוקח עשרים שניות ושומר על המילה. השנייה: כלב שהגיע באיחור מקבל את אותו תגמול בדיוק כמו כלב שהגיע מיד. מי שנוזף בכלב שבא סוף סוף מלמד אותו שעדיף לא לבוא בכלל, וזאת הטעות הכי הפיכה לרעה בכל רשימת הפקודות.
רגלי: למה זאת פקודה של שניות ולא של טיול שלם?
כי רגלי היא מיקום מדויק עם קשב רציף, וקשב רציף הוא מאמץ. הכלב צריך להיות בצד אחד קבוע, בגובה הברך שלכם, ולהחזיק את הקצב שלכם. זה תרגיל של עשרים עד שישים שניות, ואחריו משחררים. מי שמבקש רגלי ארבעים דקות מלמד את הכלב שהמילה לא ניתנת לביצוע.
ההבדל בין רגלי לבין הליכה ברצועה רפויה הוא ההבדל שהופך טיול לנעים, והוא עמוד שלם אצלי: למה הכלב מושך, ואיך בונים הליכה רפויה מאפס. בקצרה, הליכה רפויה היא דרישה קלה שמותר בה להריח ולהתרחק כל עוד הרצועה לא מתוחה, והיא מה שאמור להיות רוב הטיול. רגלי היא הכלי לקטעים שבהם אין מקום לטעות: חציית כביש, מעבר ליד כלב אחר, מדרכה צרה.
מתי מתברר שהבעיה אינה הפקודות?
כשהכלב מבצע הכול בסלון ושום דבר ברגע האמת. פקודה היא כלי, והיא לא מחליפה עבודה על עוררות, על פחד או על הרגל שנצרב שנים. כלב שיודע שב מצוין ועדיין קופץ על אורחים אינו כלב שצריך עוד חזרות על שב, אלא כלב שצריך עבודה על הרגע עצמו.
והסימן השני הוא על הזמן שלכם ולא על הכלב. לימוד פקודות לכלב דורש תרגול קצר כמה פעמים ביום, כל יום, ולאורך שבועות. לרוב האנשים שמתקשרים אליי פשוט אין את הזמן הזה, וזה בסדר להגיד את זה בקול. אין שום בעיה בכלב ששומע את המילה פעמיים בשבוע, יש בעיה בציפייה שהוא ידע אותה.
כאן נכנסת התוכנית שבה הכלב לומד את הפקודות ברצף אצלי. הכלב גר אצלי שלושה שבועות, אני עובד איתו שלוש פעמים ביום, כל יום, ויוצא איתו לטיול יומי. האילוף מתבצע על ידי באופן אישי. העבודה היומיומית הזאת יוצרת אמון וחיבור, והכלב צריך לסמוך על מי שמלמד אותו כדי ללמוד ממנו, וזה מה שרצף יומי קונה ושיעור שבועי מתקשה לקנות.
ואז מעבירים את זה אליכם, כי פקודה שעובדת רק מול המאלף היא חצי עבודה. נפגשים כאן בפנסיון אחרי שבועיים, ואתם נותנים את הפקודות בעצמכם, עם הטון שלכם ועם העיתוי שלכם. בסיום אני עושה איתכם מפגש מסירה כאן, שבו עוברים על כל הפקודות שלמדנו ועל השגרה לבית שלכם, ואחרי זה יש חצי שנה של חזרות לתרגול בתיאום מראש בלי עלות.
ואני גם אגיד לכם מתי זה לא הפתרון. אם ההתנהגות מופיעה רק בנוכחותכם ובבית שלכם, או אם השורש הוא חרדה, עבודה אצלכם נכונה יותר, ואני אומר את זה בשיחה הראשונה ולא באמצע.
למה כל פקודה צריכה מילת שחרור, ואיך בוחרים אותה?
כי בלי מילת שחרור הכלב קובע לבד מתי הפקודה נגמרה. שב, ארצה, לא לזוז, למקום ורגלי הן כולן התנהגויות שנמשכות בזמן, ולכן לכל אחת מהן צריך סוף מוכרז. מילת שחרור אחת משרתת את כולן, והיא הפרט הקטן שהופך פקודות רופפות לפקודות שמחזיקות.
- בוחרים מילה אחת שלא קיימת בשום הקשר אחר בבית. חופשי, או כל מילה שאינה שם של אדם, לא שם הכלב ולא מילה שאומרים עשרים פעם ביום.
- אומרים אותה בטון שונה מפקודה, קליל ומעלה, כדי שהיא לא תישמע כמו עוד דרישה. הכלב צריך לשמוע הבדל ולא רק מילה.
- הפרס מגיע אחרי השחרור, לא לפניו. אם הוא מקבל פרס בזמן שהוא יושב, התמריץ הוא לקום ולבקש עוד. אם הוא מקבל אחרי המילה, התמריץ הוא לחכות למילה.
- כל אדם בבית משתמש באותה מילה. מילת שחרור היא הדבר הכי קל להסכים עליו, וגם זה שהכי מהר מתפרק כשכל אחד ממציא לעצמו.
- אם הכלב קם לפני המילה, מחזירים אותו בשקט לאותו מקום בדיוק ומקצרים את הזמן בחזרה הבאה. בלי גערה, כי זאת לא התרסה אלא קושי.
הסימן שזה נקלט: הכלב מתחיל להסתכל עליכם בסוף כל תרגיל במקום לקום. ברגע שזה קורה, גם לא לזוז וגם למקום מתחילות להחזיק דקות ולא שניות, בלי שעשיתם עליהן שום עבודה נוספת.
אילו טעויות שוחקות פקודה שהכלב כבר יודע?
שש, וכולן קורות דווקא אחרי שהלימוד הצליח. הפקודה לא נשכחת, היא מאבדת משמעות, כי מה שהכלב לומד בחודש השני סותר את מה שלימדנו אותו בחודש הראשון. בעמודה הראשונה מה שאנחנו עושים, ובשנייה מה הכלב מסיק מזה בפועל.
| מה שאנחנו עושים | מה הכלב לומד בפועל |
|---|---|
| אומרים את המילה ואז מראים עם היד בכל פעם | הכלב לומד שהסימן האמיתי הוא היד, והמילה היא רק הקדמה. ואז הוא לא מגיב כשהידיים שלכם עסוקות, וזה בדיוק הרגע שבו צריך אותו. |
| אותה מילה אומרת שני דברים | שב כדי שיתיישב, ושב כדי שלא יזוז מהמרפסת. מבחינתו אלה שתי התנהגויות לאותו צליל, ולכן הוא בוחר אחת לפי מצב הרוח, וזה נראה כמו חוסר הקשבה. |
| הפקודה מופיעה רק כשיש בעיה | אם המילה יוצאת מהפה שלכם רק כשהוא כבר נובח, קופץ או מושך, היא נצמדת אצלו למצב של לחץ. פקודה שנבנית רק במצבי חירום לא תעבוד במצב חירום. |
| הפרס יוצא מהכיס לפני הפקודה | הוא לומד להגיב לאוכל ביד ולא למילה. הבדיקה פשוטה: בקשו את הפקודה כששתי הידיים ריקות ושתי הכפות פתוחות. מה שקורה שם זה מה שהכלב באמת יודע. |
| כל ביצוע מסיים את הכיף | אם אחרי כל שב מתחברת הרצועה ונגמר הפארק, ההתנהגות הזאת מנבאת סוף. כלב מפסיק לעשות דברים שמנבאים סוף, גם אם הוא יודע אותם מצוין. |
| אין מילת שחרור | בלי שחרור, הכלב קובע לבד מתי נגמר, וברוב הפעמים הוא יקבע נכון. אחרי מספיק פעמים כאלה, לא לזוז ולמקום מאבדות כל משמעות, כי הן אף פעם לא היו באמת עד מתי. |
מה שלא עובד כשפקודה נשחקה: להתאמן עליה יותר. חזרות נוספות על מילה שאיבדה משמעות רק מחזקות את המשמעות החדשה. מה שכן עובד זה למצוא איזו משורות הטבלה קורית אצלכם, לסגור אותה, ולבנות את הפקודה שוב מהשלב הקל, לפעמים עם מילה חדשה לגמרי.
הכלב מסרב לשבת או לשכב. זאת עקשנות או כאב?
שתי הפקודות האלה הן היחידות מהשש שדורשות מהכלב לשנות משקל על המפרקים האחוריים, ולכן הן גם הראשונות שנעלמות כשכואב לו. סירוב שהופיע פתאום, או שמופיע רק על רצפה קשה, נבדק אצל וטרינר לפני שמוסיפים עוד חזרות.
מה שמבדיל סירוב מכאב מסירוב מחוסר הבנה
- הוא מתיישב עקום, עם ירך אחת מוטה הצידה, או מתיישב ומיד קם.
- הוא שוכב על קרמיקה בחוסר רצון בולט, ועל שטיח מבצע מיד. זה לרוב נוחות ולא ציות.
- הוא קם לאט אחרי שכיבה ארוכה, או מהסס לפני קפיצה לרכב.
- הסירוב הופיע תוך שבוע, בלי שום שינוי בשיטה ובלי שינוי בבית.
- הוא מבצע את הפקודה בבוקר ולא בערב, או בימים קרים לא ובימים חמים כן.
- יש נהמה או הסתובבות כשנוגעים באגן, בגב או ברגליים האחוריות.
אני מאלף, לא וטרינר. בכלב מבוגר, בכלב גדול ובגזעים עם נטייה לבעיות מפרקים אני מעדיף שהבדיקה תקדם לאימון, כי אימון על גבי כאב לא רק לא עובד, הוא גם מלמד את הכלב שהמילה שלכם מביאה אי נוחות.
שאלות ותשובות
כמה פקודות לכלבים באמת צריך?
אני עובד עם שש פקודות בסיס: רגלי, שב, ארצה, לא לזוז, אליי, למקום. הן מכסות כמעט כל רגע שמפריע בבית ובטיול, וכל מה שמעל זה הוא טריקים ולא ציות. כלב שיודע את שש האלה היטב מתפקד טוב יותר מכלב שיודע עשרים פקודות בחצי כוח.
באיזה גיל מתחילים לימוד פקודות לכלב?
את שב, ארצה ולמקום אפשר להתחיל בבית כבר אצל גור צעיר מאוד, במנות של דקה. לא לזוז ורגלי דורשות ריסון עצמי ולכן הן נבנות אחר כך. ובכלב בוגר אין שום מגבלה: ניתן לאלף כלב בוגר, למעשה אפשר לאלף כלב כמעט בכל גיל, והוא גם מחזיק קשב לאימון שלם.
הכלב מבצע פקודות בבית ולא בחוץ. למה?
כי פקודה נלמדת בהקשר. כלב שיודע שב במטבח באמת לא יודע שב בפארק, הוא לא מתעלם. ההכללה נבנית בשלבים: אותה פקודה בחדר שקט, עם טלוויזיה, במרפסת, בחצר, ברחוב ריק, ורק בסוף ליד כלב אחר. אם הוא נכשל, עלו מהר מדי.
צריך לתגמל באוכל לנצח?
לא, אבל גם לא מפסיקים ביום אחד. בשלב הלימוד הפרס יוצא בכל חזרה מצליחה, אחר כך הוא עובר להופעה לא צפויה, ובסוף הוא נשאר בעיקר לפקודות הקשות ולמצבים חדשים. פקודה שהכלב מבצע ברחוב מול כלב אחר ראויה לתשלום גם אחרי שנתיים.
מה עושים כשאני אומר פקודה והכלב לא מגיב?
לא חוזרים עליה ולא מרימים את הקול. אם אין תגובה בשתי שניות, עוזרים לו להצליח, מתגמלים בקטן, ובחזרה הבאה מורידים את הקושי: פחות מרחק, פחות הסחה או פחות זמן. חזרה על המילה שלוש פעמים מלמדת אותו שהמילה הראשונה היא רשות.
הכלב מסרב לשבת. זאת עקשנות?
לא בהכרח. סירוב קבוע לשבת או לשכב, במיוחד כשהוא מופיע פתאום או רק על רצפה קשה, הוא לעיתים כאב במפרקים, בגב או בברכיים. כלב שמתיישב עקום, קם לאט או מתיישב ומיד קם צריך בדיקה וטרינרית לפני שמוסיפים עוד חזרות.
להמשיך לקרוא
פקודות הן שכבה אחת מתוך כמה. איך מזהים איפה הבעיה באמת יושבת הוא העמוד שממנו מתחילים כשהפקודות קיימות והחיים בבית עדיין קשים, ואם מדובר בגור, מה צריך לעשות בכל גיל ומה נפתר מעצמו מסדיר את סדר העדיפויות לפני שמתחילים בכלל בפקודות.
ואם הפקודה שלא עובדת היא תמיד אותה פקודה באותו מצב, שווה לקרוא את העמוד של אותו מצב: נביחה שלא נעצרת במילה, תגובה לכלבים אחרים ברחוב, או צרכים בבית, שזה בכלל לא עניין של פקודה.
נתחיל בשיחה, בלי התחייבות
ספרו לי מה קורה עם הכלב, ואני אסביר לכם בכמה דקות איך שלושת השבועות אצלי ייראו בשבילו.
- חוזר אליכם בעצמי, לא מזכירה ולא מוקד
- זמין בטלפון לכל שאלה, גם במהלך האילוף וגם אחריו
- אפשר לבוא לראות את המקום לפני שמחליטים
...מתי החזיר לי את טומי ממושמע להפליא, ביחד עם ארגז כלים שישמש אותי להמשך התהליך וכמובן תוך כדי עזרה והמשך הנחיות במידת הצורך.
איילה דוידוביץ', טומי, קוואליר...אתה באופן מקצועי, חוללת שינוי מרחיק לכת בכלב. לאחר שלושה שבועות של אילוף, ריקו השתנה לטובה, וגם חיינו. הוא רגוע, אינו מפריע למנוחתנו ולמנוחת השכנים.
רולי מכוכב יאיר, ריקו, האסקי סיבירי