לואי, שיצו שנשך את הבנות, אחרי כמה מאלפים שלא הניבו תוצאות

נתחיל מהחלק שלא דחוי. כלב שנשך בנות בית הוא אירוע בטיחות, ולא בעיית התנהגות שמחכה לתור. אם נשבר עור מטפלים בפצע ופונים לרופא, ואם זאת נשיכה ראשונה בכלב שהיה בסדר, הפנייה הבאה היא לווטרינר, כי כאב הוא הסיבה השכיחה ביותר לנשיכה חדשה. ובמקביל, מהיום הראשון, הבית צריך נהלים שמונעים מהילדים להיות אלה שבודקים אם זה חזר.

משפחת גוטמן מכפר סבא הגיעה אליי עם לואי, שיצו, אחרי כמה מאלפים שלא הניבו תוצאות, ובמילים שלהם: הזדמנות אחרונה.

מה היה בבית

לפי מה שהם כתבו, לואי היה תוקפני במיוחד, בעל הפרעות התנהגות קשות, נשך את הבנות ותקף כל מה שעבר על ידו, לא היה ממושמע בעליל, עלה על ספות ועשה מה שחשקה נפשו.

שתי השורות האלה מתארות שתי בעיות שונות שגרות יחד, וזה שכיח. יש תקיפה, ויש בית בלי גבולות. הן לא אותו דבר, אבל הן מזינות אחת את השנייה: כלב שכל דרישה שלו עובדת, שעולה לאיפה שהוא רוצה ומקבל מה שהוא רוצה, חי בעולם שבו הוא זה שקובע. ואז, כשמשהו מאיים עליו, אין לו שום דבר להישען עליו חוץ מעצמו.

הם כותבים גם שכנראה עבר התעללות לפני שנכנס לחייהם. זאת ההשערה שלהם, והיא סבירה מאוד, אבל אני לא מאבחן עבר שלא ראיתי. מבחינת העבודה זה גם לא משנה כמו שנדמה: מה שקובע הוא מה מפעיל אותו היום, מה קורה בשלושים השניות שלפני, ומה הוא מקבל אחרי. בעבודה עם הכלב אתייחס לגזעו, גילו, מזגו, עברו ובעליו, אבל את העבר אני לוקח כהקשר ולא כאבחנה.

למה כלב קטן שתוקף מטופל פחות

כי אפשר לחיות עם זה. שיצו שנוהם מעל הספה לא שובר יד, אז הבית מתרגל: לא מתקרבים אליו כשהוא שם, מרימים אותו בזהירות, מזהירים אורחים. ההסתגלות הזאת נראית כמו שלום בית, ובפועל היא אימון. כל פעם שהנהמה מרחיקה מישהו, היא עובדת.

ולכן, בכלב קטן, הפער בין “נהמה” לבין נשיכה בבנות נראה כמו הידרדרות פתאומית, ובמבט לאחור הוא כמעט תמיד הדרגתי. ההבדל בין תוקפנות שמגיעה מפחד, תוקפנות על משאב ותוקפנות על מקום, ולמה אותה פעולה מרגיעה אחת ומחריפה אחרת, הוא הדבר הראשון שצריך לפענח, והוא מפורט בעמוד על כלב תוקפני כלפי אנשים או כלבים.

מה עובדים עליו

ההמלצה של משפחת גוטמן לא נוקבת במשך התהליך, ולכן גם אני לא נוקב בו כאן. מה שכתוב בה הוא שהגעתי אליהם, ושלואי חזר רגוע יותר. מה שאני כן יכול לתאר זה את העבודה עצמה, בכלב כזה.

קודם כל סדר. אני מאמין כי יש להתייחס לכלב כאל בעל חיים, להציב לו גבולות ולשמור על סדר יום והתנהגות עקביים בסביבתו, ובבית שבו הכלב קובע, הדבר הראשון שמשתנה הוא לא פקודה אלא שגרה. מתוך שש פקודות הבסיס, “למקום” היא המשמעותית ביותר כאן, כי היא נותנת לכלב מקום שהוא שלו, ולבני הבית כלל פשוט שאפשר לאכוף בלי להתעמת.

ואחר כך מרחק. כלב לומד רק מתחת לסף שלו, ולכן עובדים בעוצמה שבה הוא עוד מקשיב, ומעלים לאט. מה שלא עובד זה להוציא לו מהפה ביד כדי להראות לו מי בעל הבית. זה מוכיח לו בדיוק מה שהוא חשש ממנו, ובפעם הבאה הוא יקדים. העבודה הזאת צריכה לקרות כמה פעמים ביום, כל יום, ולרוב האנשים אין את הזמן הזה, וזאת הסיבה שאני עובד בתהליך של שלושה שבועות בפנסיון שבו האילוף מתבצע על ידי באופן אישי.

ואיך מוסרים כלב כזה חזרה לבית עם ילדות

לא ברגע אחד. אחרי שבועיים הבעלים מגיעים אליי לפנסיון למפגש ועובדים עם הכלב בעצמם, ובסיום מפגש מסירה כאן, שבו עוברים על כל הפקודות ועל הנוהל לבית.

בבית עם ילדים, מפגש המסירה עוסק בעיקר בכלל אחד שכולם צריכים להסכים עליו: מה הילדים כן עושים, ומה לא. כלב שנשך צריך בית שבו המצבים שהפעילו אותו פשוט לא מתרחשים סתם, עד שהוא מתורגל בהם מחדש. אחרי המפגש יש ליווי טלפוני, ובמשך חצי שנה אפשר להגיע אליי לפנסיון בתיאום מראש וללא עלות, לרענון.

מה משפחת גוטמן כתבה, במילים שלה

מתוך עמוד ההמלצות, בלי עריכה ובלי תיקון סימנים.

מתי היקר, הגעת אלינו והכנסת בטחון גדול גם לנו וגם ללואי הכלב!

לואי כלב מסוג שיצו היה תוקפני במיוחד בעל הפרעות התנהגות קשות כנראה עבר התעללות לפני שנכנס לחיינו, היה נושך את הבנות ותוקף כל מה שעובר על ידו לא ממושמע בעליל עולה על ספות ועשה מה שחשקה נפשו כמובן שעבר כמה מאלפים שלא הניבו תוצאות ושהתייאשנו…

החלטנו לתת הזדמנות אחרונה ואז אתה הגעת …. הרגעת , כיוונת והחזרת את לואי חייל! צייתן, ממושמע ,ומאושר תודה לך מתי על הכל אתה מספר 1 אין ספק שאם אתם צריכים אילוף לכלב שלכם זה האיש!.

מה שהם אומרים, ומה שאני אומר

הם כותבים שהרגעתי, כיוונתי והחזרתי את לואי צייתן, ממושמע ומאושר, ושאני מספר 1. אלה המילים שלהם, והן מחמיאות לי מאוד.

אני לא אכתוב על עצמי שאני מספר 1, ולא אבטיח שתוקפנות נעלמת. בכלב שנשך בני בית אני גם לא מדבר על “ריפוי”, אלא על שני דברים אחרים: מה הכלב מתרגל לעשות במקום, ומה הבית משנה כדי שהמצב שהפעיל אותו לא יקרה במקרה. על נשיכה אני רוצה לשמוע בטלפון לפני שמתקדמים, ואם אחרי השיחה אני חושב שאני לא האדם הנכון לכלב הזה, אני אומר את זה.

ועוד הערה על המשפט “הזדמנות אחרונה”, שחוזר אליי מבתים רבים. אני מבין מאיפה הוא בא, אבל הוא לחץ שלא עוזר לאף אחד בחדר. עדיף להתקשר ולשאול, גם בלי החלטה ביד.