תקופת פחד

תקופת פחד היא שלב בהתפתחות של כלב צעיר, שבו הוא נעשה פתאום חששן יותר. הגור שאתמול רץ לכל אדם נעצר היום ונובח על שקית ניילון. הכלב הצעיר שעבר מאה פעם ליד פח הזבל מסרב פתאום להתקרב אליו. זה לא שהכלב התקלקל, ולרוב גם לא שקרה משהו. זה שלב שרבים מהכלבים עוברים, והוא בדרך כלל חולף.

מה קורה בתקופת פחד, ולמה

ההסבר המקובל הוא שבשלבים מסוימים של ההתפתחות, המוח של הכלב רגיש יותר לחוויות מפחידות. בטבע זה הגיוני: גור שמתחיל לצאת מהמאורה ולחקור את העולם צריך להיות זהיר מספיק כדי לא להתקרב לכל דבר. מה שזה אומר בפועל, בבית, הוא שבתקופה הזאת חוויה מפחידה אחת יכולה להשאיר רושם חזק וארוך, הרבה יותר מאותה חוויה בגיל אחר.

ההערכות המקובלות מדברות על שתי תקופות. הראשונה, סביב גיל שמונה עד אחד עשר שבועות, חופפת לחלק מחלון החברות, ולעיתים קרובות גם לשבועות הראשונים של הגור בבית החדש. השנייה, פחות מוגדרת, מופיעה אי שם בגיל ההתבגרות, בין חצי שנה לשנה וחצי. חשוב להיות צנועים לגבי זה: הטווחים האלה כלליים, הם לא אחידים בין גזעים ובין כלבים, ולא כל כלב עובר את שתיהן באופן שאפשר לזהות.

איך מזהים תקופת פחד

הסימן המרכזי הוא שינוי. כלב שהיה פתוח וסקרן מתחיל להיבהל מדברים חדשים, ולפעמים גם מדברים מוכרים. הוא נובח על חפצים שלא זזים, כמו פסל בגינה או שקית על המדרכה. הוא נרתע מאנשים שהוא לא מכיר, ולפעמים גם מאנשים מוכרים שנראים אחרת, עם כובע או עם מטרייה. הוא מסרב לעבור במקום שעבר בו מאה פעם. הוא נבהל מרעשים שקודם לא הזיזו לו.

ומה שמבדיל תקופת פחד מבעיית פחד הוא בעיקר הזמן. תקופת פחד נמשכת לרוב כמה שבועות, ואז הכלב חוזר לעצמו. אם הפחד נמשך חודשים, מתרחב, או מגיע לרמה שבה הכלב לא מסוגל לתפקד, זה כבר משהו שצריך לבדוק. וגם שינוי פתאומי בכלב בוגר, שכבר עבר את הגילים האלה, הוא סיבה לבדוק קודם כאב או בעיה גופנית, ולא להניח שמדובר בשלב.

מה עושים בתקופה הזאת

1. לא מכריחים. לא גוררים את הגור לדבר שמפחיד אותו כדי להראות לו שאין ממה לפחד.
2. נותנים לו לבחור. עוצרים, מחכים, ומאפשרים לו להתקרב בקצב שלו, או לא להתקרב.
3. מתגמלים אומץ. כל צעד לכיוון הדבר המפחיד, כל רחרוח, כל מבט רגוע, מקבל פרס ומילה טובה.
4. מורידים עוצמה. פחות מקומות עמוסים, יותר מקומות שקטים. ממשיכים לצאת, אבל בקטן.
5. שומרים על שגרה. סדר יום צפוי נותן ביטחון בתקופה שבה העולם נראה פתאום פחות בטוח.
6. נשארים רגועים. כלב קורא את הבעלים. בעלים שנלחצים מהפחד של הכלב מלמדים אותו שיש ממה לפחד.

דוגמה מהיום יום: הפח שהופך למפלצת

גור בן חמישה חודשים, שיצא לטיולים יומיים כבר חודשיים, נעצר בוקר אחד מול פח האשפה בפינת הרחוב ומתחיל לנבוח. הבעלים מנסים לקרב אותו כדי שיראה שזה רק פח, והגור מתנגד, מושך אחורה ובסוף נשכב על המדרכה. בימים הבאים הוא כבר מסרב לעבור בפינה הזאת בכלל.

מה היה עדיף? לעצור במרחק שבו הגור עדיין יכול להסתכל על הפח בלי לנבוח. לחכות. לתת לו פרס כשהוא מסתכל ברוגע. אם הוא מתקרב בעצמו, לשבח. אם לא, להמשיך ללכת, ולחזור מחר. ברוב המקרים, אחרי כמה ימים או שבועות, הפח שוב יהיה סתם פח.

הטעות הנפוצה

הטעות הנפוצה היא לנסות להוכיח לכלב שאין ממה לפחד. הכוונה טובה, אבל גור שנגרר לדבר שמפחיד אותו לומד לא שהדבר בטוח, אלא שכשהוא מפחד, אין לו דרך לצאת מזה. בתקופה רגישה, חוויה כזאת יכולה להפוך ללמידה מאירוע יחיד, ולהשאיר פחד שנמשך הרבה אחרי שהתקופה עצמה עברה.

טעות קרובה היא לנחם בצורה שמגבירה את הפחד: להרים את הגור על הידיים בכל פעם שהוא נבהל, לדבר אליו בקול מודאג ולעצור הכול. נחמה לא מחזקת פחד כמו שנהוג לחשוב, ומותר לגמרי להרגיע כלב מבוהל. אבל כדאי שהנחמה תהיה רגועה וקצרה, ושאחריה החיים ימשיכו, כדי שהגור יקבל מכם את המסר שהמצב בשליטה.

הטעות הבאה היא הפוכה: להפסיק לצאת. גור שנשאר בבית כל התקופה מפסיד חוויות טובות, ולפעמים יוצא ממנה עם פחד גדול יותר מהעולם.

איך זה נראה בבית ובאילוף בפנסיון

בבית, תקופת פחד היא זמן להוריד הילוך, לא לעצור. ממשיכים לצאת, לפגוש ולחוות, אבל בעוצמה שהגור מסוגל לה. העמוד על גורים מגיל שמונה שבועות עד חצי שנה מרחיב על השלבים האלה ועל מה שמתאים לכל אחד מהם.

כשכלב צעיר מגיע אליי באמצע תקופה כזאת, אני מתאים את הקצב. הימים הראשונים שקטים יותר, החשיפה לדברים חדשים הדרגתית, ואני שם לב לכל סימן של לחץ לפני שאני מוסיף עוד. בשיחה המוקדמת עם הבעלים אני שואל אם שמו לב לשינוי כזה לאחרונה, כי זה משנה את הדרך שבה אני ניגש לשבוע הראשון. ואם הפחד נראה לי גדול יותר משלב חולף, אני אומר את זה, וממליץ לבדוק גם עם הווטרינר.