גיל ההתבגרות

זאת התקופה שבה אני מקבל את שיחת הטלפון הקלאסית: “היה לנו גור מושלם עד גיל שמונה חודשים, ופתאום הוא לא שומע כלום”. הכלב לא שכח, הוא מתבגר. גיל ההתבגרות מתחיל בסביבות חצי שנה, ונמשך לפי הגודל והגזע עד שנה, שנה וחצי, ובכלבים גדולים עד שנתיים. זה שלב התפתחותי רגיל, לא תקלה באילוף ולא כלב שהשתנה לתמיד.

מה בעצם קורה לכלב בגיל ההתבגרות?

שלושה דברים קורים בבת אחת. העולם נעשה מעניין יותר מהבעלים: ריחות, כלבים אחרים, אנשים, חתולים. הקשב שהיה מופנה אליכם מתחלק עכשיו בין עשרה מתחרים. הזהירות כלפי דברים חדשים עולה, ולכן מופיעים פחדים חדשים שלא היו, למשל כלב שעבר ליד פח אשפה כל יום ופתאום נובח עליו. בעלים מספרים לי לרוב שזה הגיע “משום מקום”, אבל בפועל זה חלון שבו כל חוויה מפחידה נחרטת חזק יותר, ולכן כדאי להוריד עוצמה ולא לדחוף את הכלב “להתמודד”. וכל הרגל שנבנה בגיל גור נבחן מחדש, כאילו הכלב בודק אם הכללים עדיין תקפים.

בכלבים שלא עוקרו נוסף גם הצד ההורמונלי: עניין בסימון, בכלבות, ולפעמים מתח מול זכרים אחרים. בכלבות יש את הייחום הראשון, שמשנה התנהגות לכמה שבועות. כל מה שנוגע לעיקור ולתזמון שלו הוא שאלה רפואית, ואותה לבדוק עם הווטרינר.

מה שאני רואה שוב ושוב הוא שהירידה בהקשבה בולטת דווקא מול המטפל העיקרי, האדם שהכלב הכי בטוח בו. זה מתסכל, וזה גם מרגיע: מדובר בשלב, ולא באובדן הקשר.

למה פקודות שעבדו מפסיקות לעבוד דווקא עכשיו?

כי פקודה היא לא ידע שיושב בראש, היא סיכוי שהכלב יבצע בתנאים מסוימים. אליי שעבד בתשע מתוך עשר בגיל חצי שנה יורד לארבע מתוך עשר בגיל תשעה חודשים, וההליכה שהייתה רפויה חוזרת להיות משיכה ברצועה. התחרות על הקשב גדלה, והפרס שעבד בגיל גור כבר לא שווה מספיק מול ריח של חתול.

כאן נכנס גם תגמול לסירוגין בכיוון הלא נכון: כלב מתבגר שהצליח לברוח לרגע בפארק וקיבל עשר דקות של חופש למד שלפעמים התעלמות משתלמת מאוד. כל פעם כזאת מחזקת את ההתעלמות יותר מכל אימון בסלון.

איך זה נראה בבית, ומה עושים מחר בבוקר?

התמונה הנפוצה: כלב בן תשעה חודשים שלא בא בפארק, מושך בכל טיול, קופץ על אורחים שוב, ולפעמים נובח על דברים שלא עניינו אותו קודם. מי שמסיק מזה שהאילוף נכשל ומפסיק לתרגל מגיע לגיל שנה וחצי עם כלב שלא מקשיב בכלל. מי שממשיך, חוזר בדרך כלל לרמה הקודמת תוך חודשיים או שלושה.

1. הורידו את רמת הקושי. חזרו לתרגל במקומות שבהם הכלב מצליח, בבית, בחצר או ברחוב שקט, ורק משם התקדמו.
2. העלו את ערך הפרס. מה שעבד בגור לא תמיד מספיק עכשיו.
3. החליפו שחרור חופשי ברצועה ארוכה עד שהאליי חוזר להיות אמין. כל קריאה שהכלב מתעלם ממנה בשטח פתוח מלמדת אותו להתעלם.
4. שמרו על סדר יום קבוע: אותן שעות טיול, אוכל ומנוחה. כלב מתבגר רגוע יותר כשהוא יודע מה מצופה ממנו.
5. תנו פריקה נכונה. רחרוח וטיול איטי מורידים עוררות, וריצה אחרי כדור שעה ביום לא תמיד.

הטעות שהופכת שלב חולף לבעיה קבועה

הטעות הנפוצה היא להעלות ענישה בדיוק בתקופה הזאת, כי ההתעלמות נראית כמו חוצפה. בגיל שבו הזהירות ממילא גבוהה, ענישה חיובית מייצרת לא פעם פחדים חדשים שנשארים גם אחרי שההתבגרות נגמרת. הטעות השנייה היא הפוכה: לוותר. להפסיק לבקש, לשחרר בפארק בלי שליטה, ולקוות שהכלב יתבגר מזה. מה שמתבגר בפועל הוא ההרגל.

הכיוון שעובד הוא אמצע: גבולות ברורים, בקשות קלות שהכלב מצליח בהן, ופרס שבאמת שווה לו. כך עוברים את התקופה בלי לשבור את הקשר ובלי לאבד את מה שנבנה.

עוד הבחנה שחוסכת הרבה תסכול: לא כל שינוי בגיל הזה הוא התבגרות. כלב שמתחיל לצלוע, להימנע ממגע, לנהום כשמרימים אותו או לעשות צרכים בבית אחרי שהיה נקי, צריך קודם בדיקה אצל הווטרינר. גדילה מהירה בכלבים גדולים מביאה איתה לפעמים כאבים שנראים מבחוץ כמו “מצב רוח”. רק אחרי שהגוף נבדק, מתייחסים לזה כשאלה של אילוף.

וכמה זמן זה לוקח באמת? ברוב הכלבים שאני פוגש, השיא של ההתעלמות נמשך כמה חודשים ולא שנה שלמה. מה שקובע אם יוצאים ממנו עם כלב מאוזן הוא כמה פעמים בתקופה הזאת ההתעלמות השתלמה לו.

גיל ההתבגרות, אילוף מסודר ומה שקורה אחריו

הרבה מהכלבים שמגיעים אליי לאילוף נמצאים בדיוק בגיל הזה, כי זה הרגע שבו הבעלים מרגישים שהשליטה נעלמת. היתרון של עבודה יומית, כמו באילוף בתנאי פנסיון, הוא שהחזרות קורות בכל יום ובמקומות שונים, וזה מה שהגיל הזה צריך. אבל כלב מתבגר ממשיך להתבגר גם אחרי שהוא חוזר הביתה, ולכן התרגול בבית בחודשים שאחרי הוא חלק מהעבודה, לא תוספת לה.

ההרחבה על השלב כולו נמצאת בעמוד על גיל ההתבגרות מחצי שנה עד שנתיים, ואם הבעיה המרכזית היא כלב שלא חוזר, יש עמוד נפרד על כלב שלא בא כשקוראים לו.