תגמול לסירוגין

תגמול לסירוגין הוא חיזוק שמגיע רק בחלק מהפעמים, בלי שהכלב יכול לדעת באיזו פעם. זאת התבנית שמייצרת את ההתנהגויות העקשניות ביותר שיש, והיא הסיבה שבעלים שנשבר פעם אחת מתוך עשר מקבל כלב קשה יותר מבעלים שנשבר בכל פעם. זה נשמע הפוך, ולכן זה המונח שהכי משנה את התמונה לבעלים שמבינים אותו. כמעט כל התנהגות שבעלים מתארים כ”עקשנית” נבנתה בדרך הזאת.

למה תגמול לפעמים חזק יותר מתגמול תמיד?

התנהגות שמתוגמלת תמיד נכבית מהר, כי ברגע שהיא מפסיקה להשתלם הכלב מזהה את השינוי. אם כל פעם שהוא ישב ליד השולחן קיבל חתיכה, והחתיכות הפסיקו להגיע, אחרי כמה ניסיונות הוא מבין שהכללים השתנו. התנהגות שמתוגמלת לפעמים לא נכבית, כי ההיגיון שהכלב למד הוא “לפעמים זה לא עובד, אז צריך להתמיד”. כל ניסיון כושל הוא חלק מהמשחק, ולא סימן לוותר.

אפשר לחשוב על זה כמו על ההבדל בין מכונת שתייה לבין מכונת מזל. במכונת שתייה, אם שמתם מטבע ולא יצא כלום, לא תשימו עוד עשרה. במכונת מזל, אנשים שמים עוד ועוד, כי בדיוק הפעם הבאה עשויה להיות זאת. כלב שמקבל אוכל מהשולחן לפעמים חי מול מכונת מזל.

ברגע שהתנהגות נבנתה כך, כיבוי שלה דורש הרבה יותר זמן, ועובר דרך התפרצות כיבוי חזקה בהרבה. הכלב לא רק ממשיך לנסות, הוא מנסה יותר זמן, חזק יותר, ובוריאציות חדשות.

דוגמה: השניצל של סבתא

כלב שמנדנד לאוכל בזמן ארוחת הערב. שבועיים שבהם אף אחד לא נותן, והנדנוד כמעט נעלם. ואז סבתא מגיעה בשישי ונותנת פיסת שניצל אחת. פעם אחת מתוך ארבעה עשר ימים. בשבוע שאחרי הנדנוד חוזר באותה עוצמה, ולפעמים חזק יותר, כי מה שהכלב לקח מהשניצל הוא שכדאי להמשיך לנסות. ההתנהגות לא חזרה לנקודת ההתחלה. היא עברה לנקודה קשה יותר.

אותו דבר קורה עם נביחת דרישה: בעלים שמתעלם תשע פעמים ובפעם העשירית, כשהוא כבר לא יכול יותר, פותח את הדלת. עם קפיצה על אורחים, כשרוב האורחים מתעלמים ואחד מלטף. עם יבבה בכלוב, כשרוב הלילות לא פותחים ולילה אחד כן. ועם גניבה מהשיש, שבה רוב הפעמים אין שם כלום, ופעם בשבוע יש חתיכת עוף. בכל המקרים האלה הבית בנה, בלי כוונה, את ההתנהגות החזקה ביותר שאפשר.

הטעות: לראות בהתמדה תכונה של הכלב

הטעות היא לראות בהתמדה הזאת תכונה של הכלב. “הוא עקשן” הוא בדרך כלל תיאור של לוח תגמול שהבית בנה בלי לשים לב, ולא תיאור של אופי. כלב “עקשן” הוא לעיתים קרובות כלב שלמד בדיוק את מה שלימדו אותו: שהתמדה משתלמת.

טעות שנייה היא “להפחית” במקום להפסיק. בעלים שמחליט לתת מהשולחן רק לפעמים, כדי שהכלב לא יתבאס, יוצר בדיוק את התבנית העקשנית ביותר. לכן הכלל בבית הוא לא “פחות”, הוא אפס, וכל מי שאוכל בשולחן חייב להיות בפנים.

טעות שלישית היא לשכוח שתגמול הוא לא רק אוכל. מבט, מגע, דיבור, צחוק, קימה מהכיסא, פתיחת דלת, כולם יכולים להיות תגמול. בעלים שמתעלמים מהנביחה אבל מסתכלים על הכלב כל פעם שלישית, מתגמלים אותו לסירוגין.

ומה עושים כשכבר יש התנהגות כזאת? מצפים לזמן ארוך יותר. התנהגות שתוגמלה לסירוגין חודשים, לא תיעלם בשבוע. במה שאני רואה, שבועיים עד חודש של עקביות מלאה הם טווח סביר, עם שבוע ראשון קשה במיוחד. כדאי לספור את ההתנהגות על דף כבר מהיום הראשון, כי בשבוע הקשה התחושה תגיד שזה מחמיר, והמספרים יראו שזה בדרך הנכונה. ובמקביל, נותנים לכלב התנהגות חלופית שמשתלמת בכל פעם, כדי שתהיה לו דרך אחרת להשיג את מה שרצה.

הצד הטוב: איך משתמשים בזה כדי לחזק פקודות

בכיוון החיובי זה בדיוק מה שמנצלים בגמילה מפרס, כשרוצים התנהגות שמחזיקה גם בלי פרס בכל פעם. כלב שלמד “אליי” עם פרס בכל פעם, ועובר בהדרגה לפרס לא צפוי, לפעמים גדול, לפעמים קטן, לפעמים רק משחק, ממשיך לבוא גם כשאין פרס, כי אולי הפעם יהיה.

הסדר הנכון:

1. בונים את הפקודה עם פרס בכל ביצוע, עד שהיא אמינה בסביבה הנוכחית.
2. מתחילים לתגמל ברוב הפעמים, אבל לא בכולן, באופן לא צפוי.
3. מתגמלים בנדיבות במיוחד את הביצועים הטובים, המהירים או הקשים.
4. משלבים פרסים מהחיים: פתיחת דלת, שחרור לרחרח, משחק.
5. בכל מקום חדש חוזרים לפרס בכל פעם לתקופה קצרה, ואז מרווחים שוב.

המעבר הזה לוקח בדרך כלל כמה שבועות, ועושים אותו פקודה אחרי פקודה ולא בבת אחת.

איך זה מתחבר לבית אחרי אילוף

תגמול לסירוגין הוא הסיבה המרכזית שבגללה הרגלים ישנים חוזרים אחרי שכלב חוזר הביתה. אם בבית ההתנהגות הישנה עדיין משתלמת לפעמים, היא תחזור, ובעוצמה. הוא גם הסיבה שהעבודה עם בעלים כוללת שיחה על כל בני הבית, ולא רק על מי שמגיע למפגשים. ההרחבה על אחד המקרים שבהם הוא בולט במיוחד, כלב שגונב מהשיש ומהשולחן, נמצאת בעמוד על כלב שגונב אוכל מהשיש ומהשולחן, והמקרה הנפוץ של נביחות מורחב בעמוד על כלב שנובח.