ג'קפוט

ג’קפוט הוא פרס שחורג באופן ברור מהפרס הרגיל של האימון. במקום חטיף אחד, הכלב מקבל חמישה או שישה ברצף. במקום ביסקוויט, הוא מקבל חתיכת גבינה. במקום “יופי” קצר, הוא מקבל משחק משיכה של עשר שניות. המטרה היא לסמן לכלב שהביצוע הזה היה מיוחד, ולהגדיל את הרצון שלו לחזור עליו בתנאים קשים.

מה ג’קפוט עושה בראש של הכלב, ואיפה הראיות עומדות

הרעיון נשען על משהו שכל מי שאילף כלב רואה: כלב שמקבל תמורה גדולה ובלתי צפויה מתרגש, ובפעם הבאה הוא מגיע מהר יותר. ההסבר ההגיוני הוא שהכלב לומד שהפעולה הזאת יכולה להשתלם בגדול, וזה מחזק את הנכונות שלו לבצע אותה גם כשיש משהו מתחרה בסביבה.

אבל כאן צריך לעצור ולהגיד בכנות: הנושא שנוי במחלוקת. יש מאלפים שמשתמשים בג’קפוט כמעט בכל אימון, ויש מאלפים שחושבים שהוא לא תורם ללמידה בכלל, ושכל מה שהוא עושה הוא לעצור את רצף החזרות. ניסויים שבדקו את השאלה לא מצאו יתרון ברור בלמידה של התנהגות חדשה. מה שכן נראה הגיוני ועקבי עם מה שאני רואה, הוא שתמורה גדולה ומשמחת משפיעה על הרגש של הכלב כלפי הפעולה ועל המהירות שלו, יותר מאשר על הדיוק שלה.

לכן אני מתייחס לג’קפוט ככלי לבניית רצון, לא ככלי להוראה. כשמלמדים פעולה חדשה, מה שמלמד הוא חזרות רבות עם עיתוי נכון ופרס קבוע. כשהפעולה כבר ידועה ורוצים שהכלב יעשה אותה גם מול חתול או מול כלב אחר, שם ג’קפוט יכול לעזור.

דוגמה מהבית: הקריאה מהגינה

הדוגמה הכי ברורה היא קריאה לכלב. כלב שמשחק בחצר שומע את השם שלו ואת “אליי”. אם הוא מגיע בזמן שאין שום דבר מעניין סביבו, זה ביצוע טוב, והוא מקבל חטיף. אבל אם הוא מגיע באמצע הרחה של משהו שהוא מאוד רצה, או בדיוק כשחתול עבר מעבר לגדר, זה ביצוע יוצא דופן. הוא ויתר על משהו גדול בשבילכם. זה הרגע לג’קפוט: כורעים, נותנים כמה חטיפים טובים אחד אחרי השני, מדברים אליו בקול שמח, ובסוף שולחים אותו בחזרה לחצר עם מילת שחרור.

השליחה בחזרה היא חלק מהג’קפוט. כלב שלומד שקריאה תמיד מסיימת את הכיף יתחיל להתעכב. כלב שלומד שקריאה לפעמים מביאה חגיגה ואז מחזירה אותו לשחק, ירוץ.

ודוגמה שנייה, פחות מובנת מאליה: כלב שמושך ברצועה ופתאום, בפעם הראשונה, הולך לידכם עשרה צעדים ברצף בלי שהרצועה נמתחת. זה ביצוע שקודם לא היה קיים. במקום חטיף אחד ולהמשיך ללכת, עוצרים, נותנים כמה חטיפים ליד הרגל, ומסיימים את התרגיל לאותו יום. הכלב יוצא מהאימון עם הזיכרון של הרגע הכי טוב שלו, וזה מה שאתם רוצים שהוא יביא לאימון הבא.

הטעות הנפוצה: ג’קפוט על הדבר הלא נכון, או בכל פעם

הטעות הראשונה היא ג’קפוט שמגיע מאוחר. בעלים שרואים ביצוע מצוין, מתרגשים, מחפשים בכיס, ואחרי ארבע שניות נותנים חופן. בארבע השניות האלה הכלב כבר קם, הסתובב, קפץ. הג’קפוט מתגמל את מה שקרה לפניו מיד, לא את מה שהבעלים התכוונו. בגלל זה כדאי לעבוד עם סמן: המילה תופסת את הרגע, והחגיגה מגיעה אחריה.

הטעות השנייה היא ג’קפוט בכל חזרה. אם כל ביצוע מקבל חגיגה, החגיגה היא הפרס הרגיל, והכלב מתחיל לצפות לה. ביום שבו היא לא מגיעה הוא מתאכזב, וזה יכול להפוך לתסכול. ג’קפוט עובד רק כשהוא באמת חריג.

הטעות השלישית היא ג’קפוט שמקפיץ את הכלב יותר מדי. אצל כלב עם עוררות גבוהה, חגיגה רועשת יכולה להפוך את החזרה הבאה לבלגן: הוא קופץ, נובח, ולא מקשיב. אצל כלב כזה הג’קפוט צריך להיות שקט: הרבה אוכל, מעט רעש.

איך זה נראה בפועל, בבית ובאילוף בפנסיון

בעבודה יומית אני משתמש בג’קפוט בעיקר בשני מצבים. הראשון הוא קריאה והתנתקות מגירוי, כשהכלב בחר בי במקום משהו שהוא רצה מאוד. השני הוא פריצת דרך בעיצוב התנהגות: כלב שעובד על עיצוב של פעולה חדשה ופתאום מגיע לגרסה הרבה יותר טובה ממה שהיה עד עכשיו. שם הג’קפוט עוזר לסמן את הקפיצה, ואני מסיים את האימון אחריו, כשהכלב בשיא.

בבית אני ממליץ על כלל פשוט: להחליט מראש מה נחשב ביצוע יוצא דופן, ולתת ג’קפוט רק עליו. למשל: כל קריאה שבה הכלב עזב כלב אחר באמצע משחק. כלל ברור מונע את המצב שבו הג’קפוט נקבע לפי מצב הרוח של הבעלים. ועוד דבר אחד מעשי: להחזיק את פרסי הג’קפוט במקום נפרד, למשל בכיס אחר של תיק הפרסים. כך היד לא מחפשת, והחגיגה מגיעה בזמן.

ג’קפוט שייך למשפחה של כמה מונחים קרובים. פרס בעל ערך גבוה הוא סוג הפרס, לא הכמות. תגמול לסירוגין הוא הדרך שבה מורידים בהדרגה את תדירות הפרס אחרי שהתנהגות יציבה, ובתוך שלב כזה ג’קפוט מדי פעם שומר על הרצון. ומי שרוצה להבין איך לבחור בין אוכל, משחק וליטוף, ימצא את זה במדריך על בחירת פרס.