עיתוי התגמול

למה שנייה אחת משנה את מה שהכלב לומד

כי הכלב לא מקשר את הפרס לכוונה שלכם, הוא מקשר אותו למה שהגוף שלו עשה בשנייה שלפני. חלון הקישור קצר, בסביבות שנייה עד שתיים. כלב מבצע שלוש עד חמש תנועות בשתי שניות, ולכן פרס שמגיע באיחור קטן מחזק משהו אחר לגמרי ממה שהתכוונתם לחזק.

זה הפרט הטכני שמשנה הכי הרבה בעבודה של בעלים, ובדרך כלל הוא גם הבעיה האמיתית אצל מי שאומר “אני מתגמל אותו והוא לא לומד”. הוא כן לומד. הוא פשוט לומד את מה שתוגמל בפועל, ולא את מה שרציתם. חיזוק חיובי עובד רק כשהחיזוק נוחת על ההתנהגות הנכונה, ובלי עיתוי הוא נוחת על מה שבמקרה קרה באותו רגע.

מה קורה בראש של הכלב: הוא כל הזמן מחפש מה גורם לדברים טובים לקרות. כל פרס הוא תשובה לשאלה “מה עשיתי עכשיו?”. כשהתשובות מגיעות בזמן, הוא מבין מהר ומתחיל לחזור על הדבר הנכון. כשהן מגיעות באיחור, הן מצביעות כל פעם על משהו אחר: פעם על הישיבה, פעם על הקימה, פעם על המבט לחלון. כלב כזה לא עקשן, הוא מבולבל, ובעלים מספרים לי לרוב שהוא “עושה מה שבא לו”. מבחינתו הוא פשוט מנחש.

איך זה נראה בתרגיל ‘שב’, ואיך מתקנים

בקשת שב. הכלב מתיישב, אחרי שנייה וחצי הוא מתחיל לקום, ובדיוק ברגע הזה היד מגיעה עם הפרס. עשרים חזרות כאלה, והכלב לומד “שב ואז קום מיד”, בדיוק מה שתוגמל. זה אחד ההסברים השכיחים לכלב שלא נשאר במקום.

התיקון אינו יד מהירה יותר. התיקון הוא סמן: מילה אחת או קליקר שתופסים את הרגע ומאפשרים לפרס להגיע אחר כך. ככה זה נראה:

1. מסמנים ברגע שהאחוריים נוגעים ברצפה, לא שנייה אחרי.
2. הפרס מגיע לפה של הכלב בזמן שהוא עדיין יושב, גם אם זה לוקח שתי שניות.
3. אחרי כמה ימים מאריכים לפני הסמן: שנייה, שלוש, חמש, עשר.
4. הכלב קם לפני הסמן? לא מסמנים, מבקשים שוב, ומקצרים בחזרה הבאה.

אחרי שהסמן מבוסס אפשר להרחיב את ההשהיה בין הסמן לפרס בלי לאבד את הקישור, וזה מה שמאפשר בסוף לעבוד בלי פרס ביד.

לא רק מתי, גם איפה הפרס נוחת

יש חצי שני לעיתוי שבעלים כמעט לא שמים אליו לב: המקום שבו הפרס מגיע. אם מבקשים שכיבה ואז מושיטים את הפרס גבוה, הכלב מתרומם כדי לקחת אותו, והקימה היא מה שקרה רגע לפני האכילה. אם מבקשים לא לזוז וחוזרים לכלב עם הפרס, הוא מתוגמל במקום. אם קוראים לו אליכם מהמקום ונותנים שם את הפרס, מתגמלים את העזיבה.

הכלל שאני עובד לפיו: הפרס מגיע לאן שאני רוצה שהכלב יהיה. בשכיבה, נמוך, בין הכפות. ברגלי, ליד הירך שלי ולא מולי. במקום, על המיטה עצמה. זה נשמע כמו פרט קטן, ובפועל זה ההבדל בין כלב שמחזיק תנוחה לכלב שתמיד נע קצת לכיוון היד.

הטעויות שהעיתוי מלמד בלי שהתכוונתם

הטעות השכיחה ביותר היא לתגמל אחרי שכבר אמרתם את הפקודה שלוש פעמים. מה שנלמד הוא שהפקודה נאמרת שלוש פעמים לפני שמשהו קורה, ולכן אין סיבה לזוז בפעם הראשונה. הכלל פשוט: אומרים פעם אחת, מחכים שנייה או שתיים, ואם אין תגובה חוזרים לשלב קל יותר במקום לחזור על המילה.

טעות שנייה היא לתגמל כלב שקפץ עליכם ברגע שהוא נוחת, כשהוא כבר בדרך לקפיצה הבאה. מבחינתו הפרס הגיע בתוך הרצף של הקפיצות. ומאותה סיבה, ליטוף ודיבור מרגיע לכלב שנובח על הדלת מגיעים בדיוק בזמן הנביחה, ונוחתים עליה.

וטעות שלישית היא עונש מאוחר. בעלים שחוזרים הביתה ומוצאים כרית קרועה, וכועסים, מלמדים את הכלב רק שהחזרה שלהם הביתה לפעמים מפחידה. הכלב לא מחבר את הכעס לכרית מלפני שעה.

ואותו עיקרון בדיוק נמצא בלב הרגלי הניקיון. גור שעשה צרכים בחוץ ומקבל פרס רק כשהוא חוזר הביתה, דקה אחר כך, מתוגמל על החזרה לדלת ולא על המקום שבו הוא עשה. הפרס צריך להגיע שם, על הדשא, שנייה או שתיים אחרי שסיים, עוד לפני שהוא מתחיל לרחרח הלאה. ומה שקרה על השטיח לפני חצי שעה כבר לא ניתן ללימוד, לא לטוב ולא לרע.

כמה זמן לוקח לשפר עיתוי, ומתי זה בכלל לא העיתוי

אצל רוב הבעלים העיתוי משתפר מאוד תוך שבוע או שבועיים של תרגול מכוון, וקודם כל בלי הכלב. אני רואה את זה שוב ושוב במפגשים עם בעלים: אותו כלב, אותו תרגיל, ושיפור של חצי שנייה בעיתוי משנה את התגובה שלו כבר באותו מפגש.

מה שעוזר הכי הרבה הוא להחליט מראש מה מסמנים. לפני כל אימון קצר אני אומר לעצמי משפט אחד: היום אני מסמן את הרגע שהמרפקים נוגעים ברצפה. בעלים שנכנסים לאימון בלי להחליט את זה מאחרים כמעט תמיד, כי הם מחכים לראות אם זה “מספיק טוב”, ועד שהחליטו הרגע עבר.

ויש מצבים שבהם העיתוי מושלם והכלב עדיין לא מגיב כמו פעם. כלב מבוגר שנעשה איטי לקום לישיבה, או שמתעלם מקריאות שהיה עונה להן תמיד, לא בהכרח שכח. כאב במפרקים או ירידה בשמיעה נראים מבחוץ בדיוק כמו “הוא לא מקשיב”. אם השינוי הגיע פתאום, או בבת אחת בכמה פקודות, כדאי לבדוק עם הווטרינר.