לא לזוז

מילת שחרור היא הסוף של התרגיל. כשאתם אומרים לכלב “לא לזוז”, אתם בעצם מבקשים ממנו משך זמן, ומשך צריך התחלה וסוף. ההתחלה היא הפקודה. הסוף הוא מילה קבועה, למשל “חופשי”, שאומרת לו שעכשיו מותר לקום. בלעדיה, הכלב הוא זה שמחליט מתי התרגיל נגמר, ובדרך כלל הוא מחליט מהר.

למה בלי מילת שחרור הלא לזוז מתפורר?

כי כשאין סוף מוגדר, הכלב לומד להעריך לבד מתי זה נגמר. בכל חזרה הוא קם קצת מוקדם יותר, ואף אחד לא מעיר לו, ואז המשך מתקצר עד שהוא נעלם. מילת שחרור הופכת את הסוף למשהו שבא מכם, ולכן הוא לא נשחק.

מה קורה בראש של הכלב: הוא לא מבין “להישאר עד שאני אגיד”. הוא מבין דפוסים. אם בכל פעם שהבעלים הסתובב, או אמר “יופי”, או הוציא פרס מהכיס, התרגיל נגמר, אז אלה הסימנים לסוף. הכלב לא עושה דווקא, הוא פשוט קורא את מה שראה. מילת השחרור מחליפה את כל הרמזים המקריים האלה בסימן אחד ברור.

זה נכון לא רק ל”לא לזוז”. גם למקום, המתנה בדלת ואפילו ישיבה רגילה לפני שמניחים קערה, כולם תלויים במילת שחרור. בלעדיה, כל אחד מהם הוא בקשה לשנייה וחצי.

איך מלמדים מילת שחרור, צעד אחרי צעד?

אומרים את המילה, ומיד אחריה מזמינים את הכלב לזוז. בהתחלה המילה באה אחרי שתי שניות של החזקה, והתנועה שלכם היא זאת שמראה לו מה המילה אומרת. אחרי כמה ימים המילה לבד מספיקה, ואז מתחילים להאריך את המשך בהדרגה.

1. מבקשים ישיבה או שכיבה. נותנים פרס בזמן שהכלב עוד בתנוחה.
2. אחרי שתיים או שלוש שניות אומרים את המילה, וצועדים צעד אחורה בהזמנה. הכלב קם וזוכה בשבח.
3. חוזרים כך עשר פעמים, בשני אימונים קצרים ביום.
4. מאריכים את המשך בשניות בודדות, ומפזרים פרסים בתוך ההחזקה, לא אחריה.
5. רק כשהמשך יציב בבית, מוסיפים מרחק או הסחה, אחד בכל פעם.

סדר הדברים חשוב. קודם המילה, ואז התנועה. אם אתם זזים יחד עם המילה, הכלב לומד לקרוא את הגוף שלכם ולא את המילה. ובעבודה על משך, מרחק והסחה, שלושת ה-D, מעלים תמיד רק אחד מהם בכל שלב.

יש גם כלבים שקורה להם ההפך: אומרים את המילה, והם נשארים לשכב ומסתכלים עליכם. זה בדרך כלל כלב שלמד שהפרסים מגיעים בתוך ההחזקה, ולא רואה סיבה לקום. זה לא בעיה, וזה אפילו סימן טוב. פשוט מוסיפים אחרי המילה הזמנה שמחה, צעד אחורה או מחיאת כף על הירך, עד שהקימה עצמה הופכת לחלק מהכיף.

איך זה נראה בבית, ומה רואים אחרי שבוע?

בדיקה שאני מבקש מבעלים לעשות. בקשו שכיבה, עמדו בשקט וספרו שלושים שניות בלב, בלי לדבר. אצל הרבה כלבים שלא עבדו עם מילת שחרור, הכלב קם הרבה לפני הסוף. הוא יודע ארצה מצוין, הוא לא יודע “ארצה עד שאני אומר”.

אחרי שבוע של חזרות שבהן השחרור תמיד מגיע מכם, רוב הכלבים מחזיקים דקה ויותר באותם תנאים. בשבוע השני מתחילים לעבוד בחדרים אחרים, בחצר, ליד הדלת כשמישהו מצלצל. שם זה מתחיל להיות שימושי באמת: כלב ששוכב על המיטה שלו בזמן שאוכלים, או מחכה בדלת הפתוחה עד שאומרים לו לצאת.

בדלת זה כבר עניין של בטיחות. כלב שיוצא רק אחרי מילת שחרור לא רץ לכביש כשהשליח פותח את השער, ולא קופץ מהרכב לפני שחיברתם רצועה. את שני המקומות האלה אני מתרגל כמעט בכל אימון, כי שם הכלב הכי נרגש, ושם המילה הכי שווה.

“לא לזוז” היא אחת משש פקודות הבסיס שאני מלמד באילוף בתנאי פנסיון, ומילת השחרור עוברת אליכם במפגש בפנסיון ובמפגש המסירה, כי היא עובדת רק אם כולם בבית אומרים אותה באותה צורה.

אילו טעויות שורפות את מילת השחרור?

הטעות הנפוצה היא להשתמש בסמן כמילת שחרור. הסמן מדווח שמשהו נכון, והוא נאמר בזמן שהכלב עוד בתנוחה. מילת השחרור מסיימת. אם שתיהן אותה מילה, כל פרס שאתם נותנים בתוך ההחזקה גם מפרק אותה, והכלב לומד לקום בכל “כן”.

טעות שנייה היא מילה שנשחקה. “בוא” או “אוקיי” שנאמרים בבית חמישים פעם ביום לא יכולים להיות מילת שחרור, כי הפקודה כבר לא ייחודית. טעות שלישית היא לשכוח לשחרר. בעלים מבקש “לא לזוז”, עונה לטלפון, והכלב קם אחרי שתי דקות. בפעם הבאה הוא יקום אחרי דקה. ורביעית, לשחרר רק לפעולה מרגשת, כמו יציאה לטיול. אז ההחזקה הופכת למתח לפני פיצוץ. כדאי לשחרר הרבה פעמים גם לשום דבר: הכלב קם, מקבל ליטוף, וזהו.

וטעות אחרונה, שקטה: לשחרר בתנועה במקום במילה. בעלים מרים יד, מסתובב או מוחא כף, והכלב קם. בבית זה עובד, כי הכלב רואה אתכם. בחצר, כשאתם עם הגב אליו או מאחורי דלת, אין לו מה לשמוע, והוא חוזר להחליט לבד. המילה צריכה לעבוד גם כשהכלב לא רואה אתכם בכלל, ואת זה בודקים לאט, מחדר אחר, אחרי שהבסיס יציב.

ואם הכלב לא מצליח להחזיק גם משך קצר מאוד, במיוחד כלב שהיה מסוגל לזה בעבר, כדאי לחשוב אם משהו מציק לו פיזית. כלב שקם שוב ושוב משכיבה, מתיישב בעקמומיות או נמנע ממשטחים קשים, לבדוק עם הווטרינר.

למילה שמסיימת את הפקודה יש עמוד משלה: מילת שחרור, כולל איך משתמשים בה גם בדלת, בקערה וברכב.