ארצה

ארצה היא הפקודה שבה הכלב נשכב, בטן ומרפקים על הרצפה, ונשאר שם עד שמשחררים. על הנייר היא רק עוד תנוחה אחרי שב. בפועל היא שונה מאוד: כלב יושב מוכן לקום תוך חצי שנייה, וכלב שוכב כבר עבר למצב אחר. בגלל זה ארצה היא לא רק פקודת ציות, היא כלי להורדת הילוך.

למה ארצה קשה לכלבים יותר משב?

כי שכיבה דורשת אמון. כלב שוכב צריך יותר זמן כדי לקום, להתגונן או לברוח, ולכן כלב שלא מרגיש בטוח במקום מסוים פשוט לא ישכב בו, גם אם הוא יודע את הפקודה מצוין בבית. זה לא עקשנות. זה הכלב שאומר לכם משהו על הסביבה.

יש גם צד גופני. כלבים קצרי שיער על אבן קרה, כלבים עם בטן רגישה, כלבים מבוגרים עם מפרקים כואבים, כולם מתקשים בשכיבה מסיבות שאין להן קשר לאילוף. כשכלב ששכב בקלות מתחיל לסרב, השאלה הראשונה היא אם משהו כואב, ואת זה בודקים עם הווטרינר.

והצד השלישי הוא מצב הגוף. כלב בעוררות גבוהה כמעט לא מסוגל לשכב, והשכיבה עצמה מורידה עוררות. זה מעגל שעובד לשני הכיוונים: קשה לבקש ארצה מכלב נסער, אבל כלב שלמד לשכב ברגעים שקטים מתחיל להירגע מהר יותר כשמבקשים ממנו לשכב ברגעים פחות שקטים.

תוכנית לימוד בשישה שלבים

1. מתחילים מישיבה. הכלב יושב, מחזיקים פרס צמוד לאף ומורידים אותו לאט ישר למטה, אל בין הכפות הקדמיות, ואז מעט קדימה על הרצפה.
2. סבלנות ברצפה. כשהיד על הרצפה, מחכים. רוב הכלבים מנסים קודם לנבור, לדחוף את היד, להתכופף. ברגע שהמרפקים נוגעים ברצפה, סמן ופרס בין הכפות, כדי שהכלב יקבל אותו בשכיבה.
3. דרך קלה למי שנתקע. אם הכלב לא נשכב, יושבים על הרצפה עם רגל מורמת ויוצרים מעין מנהרה. כדי להגיע לפרס שמעבר לרגל הכלב חייב להשתטח. פרס ברגע שהוא נשכב.
4. סימן יד ומילה. אחרי עשרות חזרות מצליחות, מורידים את היד בלי פרס בה. אחרי כמה ימים אומרים ארצה פעם אחת, מחכים שנייה, ונותנים את סימן היד.
5. משך. הכלב שוכב, פרס, עוד פרס אחרי שתי שניות, עוד אחד אחרי חמש, ואז מילת שחרור. פרסים חוזרים בזמן שהוא שוכב מלמדים אותו שהשכיבה עצמה משתלמת, ולא רק הרגע שבו הוא נשכב.
6. ממקום שקט למקום פחות שקט. מטבח, חצר, ספסל ברחוב. בכל מקום חדש מתחילים שוב מזמן קצר.

ארצה מול שכיבה על הצד

כדאי להבחין בין שני סוגי שכיבה. בשכיבת ספינקס הכלב שוכב על הבטן, הכפות הקדמיות ישרות והראש מורם, והוא מוכן לקום. בשכיבה על הירך, כשהאגן נוטה לצד אחד והכפות האחוריות מונחות הצידה, הכלב כבר באמת נח. כשמתחילים, מתגמלים כל שכיבה. כשבונים משך, כדאי לשים לב לרגע שבו הכלב מעביר את המשקל לירך ולתת פרס דווקא אז. זה הרגע שבו התרגיל הופך למנוחה, ואת הרגע הזה רוצים לחזק.

דוגמה מהיום יום: ארוחת הערב

הרגע הכי מתסכל בהרבה בתים הוא ארוחת הערב. הכלב עומד ליד השולחן, מניח סנטר על הברך, מייבב. ארצה ליד השולחן, עם שטיח קטן שהוא תמיד שלו ועם צעצוע לעיסה, הופכת את הארוחה מקרב לשגרה. בימים הראשונים מישהו קם כל דקה או שתיים להניח פרס בין הכפות של הכלב השוכב. אחרי שבוע מרווחים. אחרי כמה שבועות רוב הכלבים כבר הולכים לשטיח בעצמם כשהצלחות יוצאות, וזה הרגע שבו ארצה מתחילה להתחבר לפקודת למקום.

הטעויות הנפוצות

הראשונה היא לדחוף. לחיצה על הכתפיים או משיכת הכפות הקדמיות קדימה מלמדות את הכלב להתנגד, ולחלק מהכלבים גם גורמות לרתיעה ממגע. כלב שנשכב כי דחפו אותו לא למד לשכב, הוא למד שידיים מעליו הן משהו לא נעים.

השנייה היא לשחרר בטעות. הכלב שוכב, הבעלים אומרים יופי או טוב בהתלהבות, והכלב קם. אם המילה שמשבחת היא גם המילה שמסיימת, הכלב לא יכול לדעת מתי מותר לו לקום. צריך מילת שחרור נפרדת, וזה כל העניין של לא לזוז.

השלישית היא לבקש ארצה רק כשרוצים שהכלב יפסיק משהו. אם הפקודה מגיעה רק כשמשהו מעניין קורה, היא מתחילה לסמן לכלב שהכיף נגמר. בקשו ארצה גם בלי סיבה, תנו פרס ושחררו אותו לחזור למה שעשה.

איך זה נראה בבית ובאילוף בפנסיון

בבית, ארצה נבנית לאט יותר משב, וזה צפוי. שבוע או שבועיים עד שכיבה אמינה במילה אחת בבית, והרבה יותר עד שכיבה שמחזיקה בגינה או בבית קפה. לכלבים אנרגטיים, ובמיוחד לכלב שלא נרגע בבית, כדאי לתרגל אותה דווקא אחרי טיול, כשהגוף כבר מוכן לנוח.

ארצה היא אחת משש פקודות הבסיס שאני מלמד בפנסיון, לצד שב, רגלי, לא לזוז, אליי ולמקום. שם אני רואה אותה בעיקר ככלי להורדת הילוך אחרי טיול ולפני מנוחה, ופחות כתרגיל. כשאני מעביר אותה לבעלים במפגש בפנסיון ובמפגש המסירה, אני מבקש מהם קודם כול לבקש אותה ברגעים רגועים, כי ארצה שמתורגלת רק ברגעים קשים נשברת דווקא בהם. עשר שכיבות קצרות ביום, בסלון, מול הטלוויזיה או בזמן שהקפה מתבשל, בונות את הפקודה יותר מתרגול ארוך אחד בסוף השבוע.