שחרר

שחרר היא הפקודה שמבקשת מהכלב לפתוח את הפה ולהניח את מה שהוא מחזיק. היא מגיעה אחרי שהדבר כבר בפה, ולכן היא שונה מעזוב, שמגיעה לפני. במשחק היא מה שמאפשר לזרוק כדור שוב ושוב בלי מאבק. בבית היא מה שמציל שלט, נעל או כיסוי של טלפון. וברחוב, כשכלב תופס עצם עוף או משהו רעיל, היא יכולה לחסוך נסיעה לווטרינר.

מה קורה בראש של כלב שמחזיק משהו בפה?

מבחינת הכלב, מה שבפה שלו שייך לו. זה לא עניין של חוצפה או של מעמד, זה פשוט האופן שבו כלבים חיים: מה שתפסת, החזקת. ולכן כשאדם מתקרב ומושיט יד אל החפץ, כלב שלא למד אחרת רואה בזה ניסיון לקחת, ויש לו שלוש אפשרויות. לברוח עם החפץ, לבלוע אותו מהר, או להגן עליו.

כל אחת מהאפשרויות האלה מתחזקת כשבעלים מגיבים במרדף או במשיכה. כלב שגילה שגרב בפה מובילה לריצה סביב השולחן עם כל המשפחה לומד שגרב היא כרטיס למשחק הכי טוב בבית. כלב שבכל פעם לקחו לו משהו בכוח לומד לבלוע לפני שמגיעים. וכלב שגם נהם וגם הצליח לשמור על מה שבפה, לומד שנהימה עובדת. זאת הדרך הקצרה מגרב בפה לשמירה על משאבים.

שחרר הופכת את המשוואה. הכלב לומד שכשהוא פותח את הפה, משהו טוב מגיע, ולעיתים קרובות גם הדבר שהוא שחרר חוזר אליו. ברגע שלשחרר לא אומר להפסיד, אין לו סיבה לברוח, לבלוע או להגן.

תוכנית לימוד בשבעה שלבים

1. מתחילים בצעצוע שהוא אוהב במידה. לא האהוב ביותר. משחקים כמה שניות במשיכה עדינה, ואז היד שמחזיקה את הצעצוע נעשית רפויה ולא מושכת.
2. החלפה. מגישים פרס קטן צמוד לאף. כמעט כל כלב פותח את הפה כדי לקחת. ברגע שהצעצוע נופל, סמן ופרס.
3. הצעצוע חוזר. אחרי הפרס, מחזירים לו את הצעצוע וממשיכים לשחק. זה השלב שרוב האנשים מדלגים עליו, והוא החשוב ביותר.
4. מוסיפים את המילה. אומרים שחרר פעם אחת, ממתינים חצי שנייה, ורק אז מגישים את הפרס. אחרי כמה ימים הכלב מתחיל לפתוח את הפה כבר במילה, לפני שהפרס מופיע.
5. הפרס מגיע אחרי. אומרים שחרר, הכלב פותח את הפה, ורק אז הפרס יוצא מהכיס. עכשיו הפרס הוא תגמול ולא פיתיון.
6. חפצים בעלי ערך גבוה יותר. צעצוע לעיסה, מקל, ובהמשך דברים שהכלב באמת אוהב. בכל עלייה בקושי, הפרס עולה גם הוא.
7. מצבים אמיתיים. חצר, גינה, ואז רגעים שלא תכננתם. בשבועות הראשונים כשהוא משחרר משהו שאסור לו, הוא מקבל את הפרס הטוב ביותר שיש בבית.

דוגמה מהיום יום: הגרב בסלון

זה המצב הנפוץ ביותר בבתים עם גורים וכלבים צעירים. הכלב חוטף גרב מסל הכביסה ורץ לסלון. כולם קמים, הוא רץ מסביב לשולחן, ומישהו בסוף תופס אותו בפינה ופותח לו את הפה ביד. מה שהכלב למד: גרב זה משחק מרדף, ובפעם הבאה כדאי לבלוע מהר.

אותה סיטואציה, עם שחרר שתורגלה: הולכים לאט למטבח, לא אחריו. לוקחים פרס, אומרים שחרר פעם אחת מרחוק, והגרב נופלת. פרס, ואם רוצים, נותנים לו במקום צעצוע לעיסה. כשזה קורה כמה פעמים, הרבה כלבים מתחילים להביא את הגרב בעצמם, כי הבינו שהיא מטבע טוב להחלפה. זה לא אידיאלי, אבל זה עדיף בהרבה על כלב שבולע.

הטעויות הנפוצות

הראשונה היא להשתמש בשחרר רק כשלוקחים משהו לתמיד. אם בכל פעם שהכלב שומע את המילה הוא מפסיד את מה שאהב, הוא ילמד לברוח כשהוא שומע אותה. לכן מתרגלים הרבה יותר פעמים ממה שצריך באמת, ותמיד מחזירים.

השנייה היא למשוך. משיכה מעוררת אצל הכלב רפלקס התנגדות, והוא נאחז חזק יותר. יד רפויה על הצעצוע היא חלק מהתרגיל, לא פרט שולי.

השלישית היא לפתוח לכלב את הפה ביד כשגרה. במצב חירום אמיתי, כשמשהו מסוכן בפה וזה ממש עכשיו, לפעמים אין ברירה. אבל כשזאת השיטה הקבועה, הכלב לומד לחשוד בידיים שמתקרבות לפנים שלו, וזה הרגל שקשה מאוד לפרק.

והרביעית היא לחכות לחירום כדי להתחיל. מי שמנסה ללמד שחרר לראשונה ביום שהכלב תפס שקית תרופות, מלמד בעיקר את הבהלה שלו. שחרר נבנית בימים השקטים, על חבל ועל כדור, כדי שתהיה שם ביום הלא שקט.

איך זה נראה בבית ובאילוף בפנסיון

בבית, רוב הכלבים לומדים שחרר על צעצועים תוך שבוע או שבועיים של משחק יומי. על דברים בעלי ערך גבוה, ובמיוחד אוכל שנמצא ברחוב, זה לוקח יותר. ההצלחה נמדדת לא רק בכך שהכלב משחרר, אלא גם בכך שהוא לא מתחיל לברוח כשמתקרבים אליו עם משהו בפה. לכלב צעיר שלועס הכול, שחרר עובדת יחד עם ניהול ועם צעצועי לעיסה מתאימים, לא במקומם.

בתהליך בפנסיון אני משלב את שחרר במשחק, כחלק מפריקת המרץ היומית, ולא כתרגיל נפרד. כשמגיע אליי כלב שכבר נוהם על חפצים או על אוכל, זאת עבודה אחרת שמתחילה מלפני שמבקשים לשחרר משהו, והיא מתוארת בעמוד על כלב שנוהם ליד אוכל או צעצוע. אני מראה לבעלים בדיוק איך אני מבקש, באיזה טון ומה אני נותן בתמורה, כי הפקודה הזאת נשברת מהר מאוד אם בבית חוזרים למרדפים.