רפלקס לחץ נגד לחץ

מה זה רפלקס לחץ נגד לחץ, ולמה זאת לא עקשנות?

זאת הנטייה האוטומטית של הכלב להידחף דווקא לכיוון שממנו מגיע הלחץ. לוחצים על האחוריים, הוא נדחף מעלה. מושכים את הרצועה אחורה, הוא נשען קדימה. זאת תגובה גופנית שקורית לפני כל החלטה. היא לא עקשנות ולא מבחן כוחות, והיא ההסבר הראשון למה שקורה בכל טיול עם כלב שמושך.

הרבה בעלים מתארים לי את זה כמאבק: “הוא פשוט מתעקש”. כשמסתכלים מקרוב, רואים כלב שהגוף שלו עושה בדיוק את מה שגוף עושה כשדוחפים אותו. תנסו לעמוד ושמישהו ידחוף לכם את הכתף. תישענו נגדו בלי לחשוב. הכלב לא שונה.

הבנה של זה משנה את כל הגישה. אם הבעיה היא עקשנות, הפתרון נראה כמו יותר כוח. אם הבעיה היא רפלקס, הפתרון הוא להפסיק להפעיל אותו.

מה קורה בגוף ובראש של הכלב כשמושכים ברצועה?

רצועה מתוחה היא לחץ קבוע, ולחץ קבוע מייצר דחיפה קבועה נגדו. הגוף נשען קדימה, וההישענות הזאת מתקדמת, כי הבעלים בסוף הולכים אחריה. ככה רפלקס הופך להרגל נלמד: הכלב לומד שלחץ על החזה הוא חלק רגיל מהטיול, ושהוא מוביל קדימה.

יש כאן גם שכבה של למידה. ברגע שהכלב מרפה לרגע והבעלים מרפים בחזרה, נוצר חיזוק שלילי. אבל לרוב זה קורה בתזמון הפוך: הבעלים מרפים כשהם מתעייפים, לא כשהכלב מרפה, והכלב לומד שאם הוא מחזיק מספיק זמן, הלחץ מאחור נעלם. התבנית מתחזקת משני הצדדים.

ובראש של הכלב, משיכה חוזרת לאחור מוסיפה מתח. כלב שמרגיש לחץ בצוואר בזמן שהוא מסתכל על כלב אחר מקשר את שני הדברים. זאת אחת הדרכים שבהן משיכה פשוטה הופכת לאט לתגובתיות.

איך עוצרים את המאבק ברצועה בלי למשוך חזרה?

לא מושכים בחזרה. עוצרים, עומדים במקום עם יד צמודה לגוף, ומחכים שהכלב ירפה את הרצועה בעצמו, אפילו בחצי צעד. ברגע שהרצועה רפויה ממשיכים ללכת. ככה אין מול הכלב לחץ להתנגד אליו, והדרך היחידה שלו להתקדם היא להרפות. זה כל הסוד.

בפועל:

1. עוצרים ברגע שהרצועה נמתחת, לפני שהמשיכה מתחזקת.
2. מחכים בלי לדבר ובלי למשוך. ההמתנה היא חלק מהשיעור.
3. ממשיכים ברגע שהרצועה מתרפה, ואם אפשר, מתגמלים במילה או בפרס.
4. חוזרים על זה בכל מתיחה, בכל טיול, גם כשממהרים.

מדידה פשוטה שאני מבקש מבעלים לעשות: לספור כמה עצירות היו בטיול. בטיול הראשון יש לרוב הרבה, לפעמים עשרות. אחרי כמה ימים של עקביות המספר יורד בבירור. אותו כלב, אותה רצועה, והבדל אחד: אף אחד לא לחץ נגדו.

מה לא לעשות בזמן ההמתנה: לא לקרוא בשם הכלב שוב ושוב, לא לנער את הרצועה, ולא לזוז צעד קטן קדימה כדי להקל. כל אחד מאלה מחזיר לחץ או מתגמל את המשיכה. גם לא לשחרר רצועה מהיד כדי ליצור רפיון מלאכותי. הרפיון צריך לבוא מהכלב, כי הוא זה שצריך ללמוד שהוא שולט בו.

כמה זמן זה לוקח? בעלים עקביים רואים שינוי כבר בשבוע הראשון, ובדרך כלל בשבוע השלישי או הרביעי ההליכה נראית אחרת. כלב שמשך שנים צריך יותר זמן, כי ההרגל ותיק יותר, אבל העיקרון לא משתנה.

בכלבים חזקים, רתמה קדמית מקטינה את יכולת ההישענות קדימה, כי המשיכה מסובבת את הכלב הצידה. היא מקלה על הבעלים בזמן שהעבודה נעשית. היא לא מחליפה את העבודה.

איפה עוד הרפלקס הזה מופיע, חוץ מהטיול?

כמעט בכל מקום שבו מזיזים כלב בכוח. לוחצים על הגב כדי שישב, והוא מתקשח. מושכים את הקולר כדי שייכנס לרכב, והוא נועץ רגליים. גוררים אותו ברצועה ארוכה כשהוא לא בא, והוא לומד שהקריאה נגמרת במאבק. בכל המקרים האלה הלחץ מלמד התנגדות, ולא את הפקודה.

לכן אני מלמד תנוחות בהובלה ולא בדחיפה. פיתוי עם פרס ליד האף מוביל את הכלב לשבת בלי שאף אחד נוגע בו, והגוף שלו לומד את התנועה בעצמו. ובקריאה עם רצועה ארוכה, אני אוסף בעדינות עד שהכלב מתחיל לנוע אליי, ומשבח ברגע שהוא זז. לא גורר.

אותו עיקרון נכון בכניסה לרכב, בבדיקה אצל הווטרינר, ובמעבר דרך דלת. כשיש התנגדות, מורידים לחץ ומוסיפים סיבה ללכת, במקום להוסיף כוח.

דוגמה מהבית: כלב שלא רוצה לרדת מהספה. מושכים אותו בקולר, והוא מתקשח ונשען אחורה. זורקים פרס על הרצפה ואומרים מילה קבועה, והוא יורד מעצמו. אחרי כמה ימים המילה לבד מספיקה. אותו כלב, אותה ספה, ובלי מאבק אחד.

מה הטעות הנפוצה, ומה היא מלמדת את הכלב?

הטעות היא לחשוב שרצועה קצרה ומתוחה היא שליטה. בפועל זאת חצי שעה של אימון במשיכה בכל טיול. גם רצועה נשלפת עובדת נגדכם, כי הקפיץ שומר עליה מתוחה כל הזמן, והכלב לא מכיר טיול בלי לחץ.

ומכאן נובע גם מה שעובד: רצועה רפויה היא לא תוצאה של הליכה טובה. היא התנאי לה. ההרחבה המלאה, כולל מה עושים בשבוע הראשון, נמצאת בעמוד על כלב שמושך ברצועה.

ועוד הבחנה אחת. כלב שפתאום מתנגד למגע במקום מסוים, נרתע כשנוגעים לו בצוואר, או מסרב ללכת בלי סיבה ברורה, לא תמיד מפעיל רפלקס. לפעמים זה כאב. אם ההתנגדות חדשה או ממוקדת בחלק אחד של הגוף, כדאי לבדוק עם הווטרינר.