הליכה ברצועה רפויה

מה ההבדל בין הליכה ברצועה רפויה לבין רגלי?

הליכה ברצועה רפויה היא הליכה שבה הרצועה בלי מתח, וזה הכול. הכלב יכול להיות לפניי, לידי, לרחרח לרגע ולהתקדם, כל זמן שאין משיכה. רגלי היא תנוחה מדויקת ליד הרגל, לקטע קצר. לטיול היומי של רוב הבעלים המטרה הנכונה היא הרצועה הרפויה.

אני מפריד ביניהן כי הן משרתות מטרות שונות. רגלי מתאימה למעבר כביש, לקטע עמוס, למעבר ליד כלב שנובח מאחורי גדר. היא דורשת ריכוז, ואף כלב לא מחזיק אותה ארבעים דקות בלי שהטיול יהפוך לעבודה. הליכה רפויה היא מה שקורה בשאר הזמן. היא נותנת לכלב לחיות את הטיול, ולכם ללכת בלי שהכתף נמשכת.

כשיש שתי מילים נפרדות, אחת לכל מצב, הכלב מבין את ההבדל בתוך שבוע. כשאין, הוא מנחש.

למה הקריטריון של רצועה רפויה כל כך קל ללמד?

כי הוא בינארי. הרצועה רפויה או לא, ואין מה לפרש. רצועה רפויה פירושה שהולכים, מתיחה פירושה שעוצרים. כלב לומד כלל כזה מהר יותר מכל פקודה, כי הוא מקבל תשובה בכל צעד, בלי שמישהו צריך להגיד מילה.

מה קורה בראש של הכלב: עד עכשיו המשיכה הייתה הדרך להתקדם. כל מתיחה הביאה אותו קדימה, ולכן היא הפכה להרגל, ועל זה יש עמוד שלם על משיכה ברצועה. כשהמשיכה מפסיקה לעבוד והרפיון מתחיל לעבוד, הכלב מחליף אסטרטגיה. הוא לא צריך להבין את הכלל במילים. הוא פשוט שם לב מה מזיז את העולם קדימה.

מה שהופך את זה למהיר הוא מה שמתגמל. לא רק פרס מהכיס: ההתקדמות עצמה, הרחרוח בעמוד הבא, ולפעמים פרס כשהכלב מסתכל אחורה עליי מעצמו. זה עקרון פרמק בטיול רגיל. הדבר שהכלב רוצה הוא הפרס על ההתנהגות שאני רוצה.

איך בונים הליכה ברצועה רפויה, ואיך יודעים שזה עובד?

בונים בעצירה בכל מתיחה ובהתקדמות בכל רפיון, בהתחלה במקום שקט ואחר כך ברחוב. יודעים שזה עובד לפי מספרים ולא לפי הרגשה: כמה מהטיול עבר ברצועה רפויה, וכמה פעמים עצרתם. שני המספרים האלה משתפרים לאט, ואפשר לראות אותם משבוע לשבוע.

סדר עבודה שאני נותן לבעלים:

1. שבוע ראשון: חצר או מדרכה שקטה, עשר דקות ביום. עוצרים בכל מתיחה, ממשיכים ברגע שהרצועה מתרפה.
2. שבוע שני: רחוב רגיל. אותו כלל, ומוסיפים פרס כשהכלב בודק איפה אתם.
3. שבוע שלישי: רחוב עם הסחות, אנשים, כלבים, חתולים.
4. שבוע רביעי: הטיול הרגיל, באורך הרגיל, עם אותו כלל.

את ההתקדמות אני מודד בשני קריטריונים. הראשון: איזה חלק מהטיול הרצועה רפויה. בכלב שמושך זה מתחיל בחלק קטן, ואחרי שלושה או ארבעה שבועות של עבודה יומית זה בדרך כלל רוב הטיול. השני: מספר העצירות בטיול, שיורד בבירור משבוע לשבוע. המספרים האלה אומרים יותר מההרגשה, כי ההרגשה תמיד מושפעת מהטיול של אתמול.

מה רואים בדרך: בשבוע הראשון הרבה עצירות, ולפעמים ניסיון למשוך חזק יותר כדי לבדוק אם הכלל אמיתי. זה סימן שהכלב שם לב, לא שהשיטה נכשלה. בשבוע השלישי בעלים מספרים לי לרוב שהם כבר שוכחים שהרצועה ביד.

ומה עם רחרוח? אני לא מונע אותו, אני מנהל אותו. כשהכלב הולך רפוי כמה צעדים, אני אומר מילה כמו “לך תריח” ונותן לו כמה שניות ליד העמוד או השיח. ככה הרחרוח הופך לפרס שאני נותן, ולא למשהו שהוא לוקח בכוח. כלב שיודע שהרחרוח יגיע מפסיק להילחם עליו.

מה הטעויות שמאטות את כל התהליך?

הטעות הראשונה היא לדרוש מצעד מדויק בכל הטיול, ואז להתייאש מהמשימה. כלב שחייב להיות צמוד לרגל ארבעים דקות לא מרחרח, ורחרוח הוא חלק ממה שמוריד עוררות ועושה את הטיול שווה משהו. בעלים שמנסים את זה מוותרים בדרך כלל אחרי שבוע, ואז הכלב חוזר למשוך.

הטעות השנייה היא טכנית: רצועה קצרה מדי, שלא נותנת מרחב להיות רפוי בו, ויד שמחזיקה את הרצועה גבוה ומתוחה. במצב כזה הכלב מקבל לחץ גם כשהוא לא עשה כלום, והכלל מפסיק להיות ברור.

הטעות השלישית היא לערבב: קטע של רגלי, קטע של רפוי, בלי מילה שמבדילה. הכלב לא יודע מה מבקשים ממנו, ובוחר במה שהכי משתלם לו, וזה בדרך כלל למשוך.

והרביעית: למשוך חזרה. משיכה חזרה מפעילה את רפלקס לחץ נגד לחץ, והכלב נשען קדימה עוד יותר. עצירה שקטה עושה את העבודה בלי מאבק.

איך זה נראה בבית ובאילוף בפנסיון?

בבית העבודה נעשית בטיולים שלכם, ולכן היא תלויה בעקביות שלכם. שלושה טיולים טובים בשבוע ושני טיולים של גרירה מלמדים את הכלב שלפעמים משיכה עובדת, וזה מאט הכול. טיול קצר ועקבי עדיף על טיול ארוך שבו מוותרים באמצע.

בתוכנית אילוף בתנאי פנסיון ההליכה נבנית בטיולים היומיים בליווי שלי, כי הם קורים כל יום ובאותו כלל. אבל כלב שהולך יפה איתי עדיין צריך ללמוד ללכת יפה איתכם. בגלל זה במפגש בפנסיון אחרי שבועיים ובמפגש המסירה בסיום, הרצועה עוברת לידיים שלכם, ואני מסתכל על היד ולא על הכלב.

אם הכלב פתאום מסרב ללכת, נעצר, או מושך רק לכיוון הבית, זה לא בהכרח עניין של אילוף. כאב בכפות, בגב או במפרקים נראה לפעמים בדיוק ככה, ולכן כדאי לבדוק עם הווטרינר לפני שעובדים על זה כהתנהגות.