תפיסת ידיים בפה

תפיסת ידיים בפה היא אחד הדברים הכי שכיחים שבעלים מתלוננים עליהם, והיא לא תמיד בעיה. הכלב לוקח את היד, הזרוע, השרוול או קצה החולצה לתוך הפה, ומחזיק. הלסת רפויה, הלחץ קל, והכלב לרוב נראה שמח. זה קורה במשחק, בברכה כשמישהו חוזר הביתה, כשמלטפים אותו, או כשהוא פשוט מתרגש. באנגלית קוראים לזה mouthing, והמונח מבדיל בכוונה בין זה לבין נשיכה.

למה כלבים תופסים ידיים בפה

הפה הוא הכלי העיקרי של כלב לחקור את העולם. בני אדם נוגעים בדברים עם הידיים, כלבים עם הפה. גורים לומדים דרך הפה מהרגע הראשון, משחקים עם האחים שלהם בנשיכות, ובודקים כל חפץ חדש בשיניים. זה מה שמתואר בנשיכת גור, והרבה כלבים נושאים את ההרגל הזה גם לבגרות, בצורה עדינה יותר.

יש כלבים שאצלם זה חזק במיוחד, בגלל הגזע. רטריברים, למשל, נבחרו במשך דורות לשאת דברים בפה בעדינות, ולכן הרבה לברדורים וגולדנים מרגישים צורך אמיתי להחזיק משהו, במיוחד כשהם מתרגשים. זה למה הם כל כך אוהבים להביא נעליים לדלת כשמישהו נכנס.

וגורם שלישי הוא עוררות. ככל שהכלב יותר מתרגש, הוא נוטה יותר להשתמש בפה. כלב רגוע מלטף, כלב מתרגש תופס. וזה גם המקום שבו תפיסה עדינה יכולה להפוך ללחץ חזק יותר, כי בהתרגשות גבוהה השליטה של הכלב בלסת יורדת.

מתי זה בסדר, ומתי צריך לטפל

תפיסה בפה בפני עצמה היא לא סימן לתוקפנות. אבל זה לא אומר שצריך לקבל אותה כמו שהיא. שלוש שאלות עוזרות להחליט:

1. כמה לחץ יש? אם הלסת רפויה לגמרי והעור לא נלחץ, זה בדרך כלל חלק מהתקשורת. אם יש לחץ שמשאיר סימנים או כאב, צריך לטפל.
2. מי נמצא בבית? אצל משפחה עם ילדים קטנים, קשישים או אנשים עם עור רגיש, גם תפיסה עדינה יכולה להפחיד ולשרוט. אורחים לא תמיד מבינים שזה “רק משחק”.
3. האם הכלב מקשיב? כלב שתופס בפה ומשחרר כשמבקשים, נמצא בשליטה. כלב שלא משחרר, או שהלחץ עולה כשמנסים להוציא את היד, צריך עבודה.

ויש עוד הבחנה חשובה: תפיסה בפה היא לא אותו דבר כמו צביטה של כלב רועים. צביטה בעקבים מגיעה מדחף רעייה, ומטופלת אחרת.

דוגמה מהבית: הברכה בדלת

מצב שאני שומע עליו כל הזמן. הבעלים חוזרים הביתה, הכלב רץ לדלת, מקפץ, ותופס את היד או את התיק בפה. הוא לא נושך, הוא פשוט מחזיק, ומושך קצת. הבעלים צוחקים, מוציאים את היד, והכלב תופס שוב. זה נמשך דקה או שתיים, עד שההתרגשות יורדת.

מבחינת הכלב, הברכה עובדת. כל תפיסה מקבלת תגובה: צחוק, תנועה, תשומת לב. ואז מגיעה הסבתא, או ילד של חברים, שלא מכירים את הכלב, והברכה הזאת מפחידה אותם.

מה שעוזר הוא שילוב של שני דברים. הראשון הוא לתת לכלב משהו להחזיק: צעצוע רך ליד הדלת, שהבעלים מושיטים לפני שהכלב מגיע אליהם. השני הוא להפוך את הברכה לרגועה יותר: לא לצאת בהתרגשות, להתעלם מהכלב בשניות הראשונות עד שהוא נרגע מעט, ורק אז לברך אותו בשקט. גם קפיצה על אנשים מטופלת לא פעם באותה דרך, כי שתיהן מגיעות מאותה התרגשות.

הטעות הנפוצה: למשוך את היד, או להעניש

הטעות הראשונה, והאוטומטית, היא למשוך את היד מהר. מבחינת הכלב, זה הופך את היד לצעצוע שבורח, וזה בדיוק מה שמעניין אותו. הרבה פעמים הוא יתפוס חזק יותר, ולפעמים השיניים ישרטו בגלל המשיכה, לא בגלל הנשיכה. מה שעובד טוב יותר הוא להשאיר את היד רפויה ומשעממת, ולעצור כל תנועה.

הטעות השנייה היא להעניש בכוח: ללחוץ על הלסת, להכניס יד לגרון, להכות על האף. אלה מלמדים את הכלב שידיים שמגיעות לכיוון הפנים מסוכנות. התוצאה לא פעם היא כלב שנרתע מידיים, ולפעמים כלב שמתחיל להגן על עצמו.

מה שכן עובד הוא ענישה שלילית עדינה: הכלב תופס בפה, המשחק או הליטוף נעצרים, הבעלים קמים ומתרחקים לכמה שניות, וחוזרים. אם הכלב תופס שוב, שוב עצירה. אם הוא לא תופס, ממשיכים. אחרי כמה ימים של עקביות, רוב הכלבים מבינים.

איך זה נראה בפועל, בבית ובאילוף בפנסיון

אצל כלבים שתופסים בפה, אני עובד בעיקר על שני דברים. הראשון הוא הורדת העוררות במצבים שבהם זה קורה: ברכות, משחק, טיפול. השני הוא לימוד של התנהגות חלופית: להביא צעצוע, לשבת לברכה, לגעת באף ביד במקום לתפוס אותה. אצל כלבים שהפה הוא חלק מהאופי שלהם, אני לא מנסה להעלים את זה. אני מלמד אותם מה מותר להחזיק.

בבית, הכי חשוב הוא שכל המשפחה תגיב אותו דבר. אם אבא משחק עם הכלב בהיאבקות עם הידיים, ואמא מתרחקת כשהוא תופס, הכלב לומד שזה עובד לפעמים, וזה מחזק את ההרגל.

המונחים הקרובים: עיכוב נשיכה הוא היכולת של הכלב לשלוט בכוח הלסת, ומה שמבדיל בין תפיסה רכה לנשיכה שפוצעת. נשיכת גור היא הגרסה הצעירה והחזקה יותר של אותה התנהגות.