עקרון פרמק

מה עקרון פרמק אומר, בשפה של כלב

התנהגות שהכלב פחות רוצה לעשות אפשר לתגמל ברשות לעשות התנהגות שהוא מאוד רוצה. במילים פשוטות: הרחרוח, הריצה, היציאה מהדלת, הקפיצה למים והחזרה לשחק בגינה הם פרסים לכל דבר. הם חינם, זמינים כל היום, ולרוב חזקים יותר מכל פרס שיוצא מהכיס.

מה קורה בראש של הכלב: הוא לא מחלק את העולם ל”אימון” ו”חיים”. מבחינתו כל דבר שקורה מיד אחרי משהו שהוא עשה הוא תוצאה של מה שעשה. אם היציאה לטיול קורית מיד אחרי ישיבה ליד הדלת, הישיבה הופכת למפתח. אם היא קורית מיד אחרי קפיצה על הדלת, הקפיצה הופכת למפתח. הכלב לא בוחר מה ללמוד. אנחנו בוחרים, בסדר שבו אנחנו נותנים לו את מה שהוא רוצה.

למה זה עובד רק כשהרשות באמת תלויה בהתנהגות

כי כלב שיוצא מהדלת בכל מקרה לא לומד כלום מהיציאה. כלב שיוצא מהדלת רק אחרי שהתיישב, בכל פעם, לומד שישיבה פותחת דלתות. העקרון עובד רק אם יש חוקיות: הדבר הרצוי מגיע אחרי ההתנהגות שביקשתם, תמיד, ולא מגיע בלעדיה.

היתרון הגדול הוא בסביבה מסיחה. בגינת כלבים, ליד חתול, בשביל עם ריחות של כל השכונה, פרס מהכיס מפסיד לעולם. מה שמנצח שם הוא הגישה אל העולם עצמו. כלב שיודע שקריאה לא אומרת סוף המשחק, אלא חזרה קצרה, פרס, ושליחה חזרה לשחק, יחזור מהר יותר בפעם הבאה. זה גם הכלי המרכזי בגמילה מפרס, כי הוא מחליף אוכל בדברים שהכלב רוצה ממילא.

איך זה נראה בטיול, בדלת ובגינה

טיול של עשרים דקות עם כלב שמושך לכל עץ. במקום להילחם, בכל פעם שהרצועה רפויה שלושה צעדים אני אומר “לך לרחרח” ומשחרר אותו למטר וחצי של רחרוח. בטיול אחד זה בין עשרים לשלושים חזרות. אחרי שבוע הכלב הולך ברצועה רפויה ברוב הדרך, כי הרפיון הוא מה שקונה את הרחרוח. פרסים מהכיס כמעט לא נדרשו, וההרחבה נמצאת בעמוד על כלב שמושך ברצועה.

הדלת עובדת באותו היגיון:

1. הרצועה נכנסת, ועומדים ליד הדלת בלי לגעת בידית.
2. מחכים שהכלב יתיישב או לפחות יעמוד בשקט. לא מבקשים שוב ושוב.
3. היד נוגעת בידית. אם הכלב קם, היד עוזבת.
4. הדלת נפתחת סנטימטר, ואם הוא נשאר, עוד קצת.
5. מילה אחת, והוא יוצא. היציאה עצמה היא הפרס.

בימים הראשונים זה לוקח דקה או שתיים. אחרי שבוע זה לוקח שניות, כי הכלב מתיישב עוד לפני שהגעתם לדלת. זה הבסיס להמתנה בדלת אמינה.

ובגינת כלבים, הכלב משחק, אני קורא לו פעם אחת. הוא מגיע, מקבל פרס קטן, ומיד שומע “לך לשחק” ורץ חזרה. חמש או שש חזרות כאלה בביקור אחד, ורק בפעם האחרונה הקריאה מסתיימת ברצועה. כלב שהקריאה אצלו תמיד אומרת “נגמר הכיף” לומד להתעכב. כלב שהקריאה אצלו בדרך כלל אומרת “פרס ובחזרה למשחק” לומד לרוץ.

גם בבית יש פרסים כאלה בכל פינה. הקערה יורדת לרצפה אחרי ישיבה ומבט. הקפיצה לספה, אם היא מותרת אצלכם, מגיעה אחרי בקשה ולא לפניה. הכדור נזרק אחרי שהכלב שחרר אותו לרצפה, לא כשהוא נובח עליכם שתזרקו. אף אחד מאלה לא דורש פרס נוסף. הם פשוט משנים את הסדר של דברים שקורים ממילא.

הטעות: פרמק שעובד בכיוון ההפוך

הטעות היא לתת את מה שהכלב רוצה בדיוק בשיא ההתנהגות הלא רצויה. לשחרר את הרצועה כשהוא בקצה ומושך. לפתוח את הדלת כשהוא קופץ עליה ומייבב. להכניס אותו מהחצר כשהוא נובח על הדלת. זה אותו עקרון בדיוק, רק שהוא עובד בכיוון ההפוך ומחזק את מה שרוצים להוריד.

בעלים מספרים לי לרוב שהכלב “יודע בדיוק איך להוציא מהם את מה שהוא רוצה”. זה נכון, והוא למד את זה מהם, בדיוק בדרך הזאת. החדשות הטובות הן שאותו מנגנון מלמד גם את הכיוון הנכון, ובאותה מהירות, ברגע שמחליפים את הסדר. לא צריך לשנות את מה שהכלב מקבל ביום, רק את מה שבא רגע לפני. אותה יציאה, אותו רחרוח, אותה קערה, בסדר אחר.

ועוד נקודה שכדאי לשים אליה לב: ברגעי עוררות גבוהה, הרשות לרוץ ולהשתולל מעלה את העוררות עוד יותר. בכלב שמתקשה להירגע עדיף לבחור פרסים שמורידים קצב, כמו רחרוח איטי או לעיסה, ולא פרסים שמעלים אותו.

מתי פרמק לא מספיק לבד

כשהדבר שהכלב רוצה מסוכן או לא בא בחשבון, כמו לרדוף אחרי חתול או לרוץ לכביש, אי אפשר להשתמש בו כפרס. שם עובדים עם פרס אחר, ובמקביל על שליטה עצמית. וכשההתנהגות עוד לא קיימת בכלל, פרמק לא מלמד אותה, הוא רק מחזק אותה אחרי שהיא קורית. קודם בונים אותה בפרסים קטנים ומדויקים, ואז מעבירים אותה לחיים.

כמה זמן זה לוקח: את הדלת ואת הרחרוח בטיול רואים משתנים תוך שבוע או שבועיים, אם כולם בבית שומרים על אותו סדר. אם אחד פותח את הדלת לכלב קופץ ואחר מחכה לישיבה, הכלב לומד לבדוק מי עומד ליד הדלת.

בתהליך האילוף אצלי פרמק הוא חלק מהיום, לא תרגיל נפרד: הדלת, היציאה לטיול והרחרוח בדרך נשלטים כולם באותו סדר. מה שאני מעביר לבעלים בסוף הוא בעיקר את הסדר הזה, כי הוא מה שמחזיק את ההתנהגות בבית, הרבה אחרי שהכיס התרוקן.