גמילה מפרס

למה הכלב “מקשיב רק כשיש אוכל”

כי אף אחד לא לימד אותו לעבוד בלי אישור מראש שיש מה לקבל. גמילה מפרס היא המעבר מתגמול בכל חזרה לתגמול בחלק מהחזרות, בלי שההתנהגות נחלשת. זה החלק שרוב הבעלים מדלגים עליו, ואחר כך אומרים שהכלב מקשיב רק כשיש אוכל. הכלב לא ציני. הוא פשוט עושה מה שלימדו אותו.

מה קורה בראש של הכלב: אם בכל חזרה מגיע פרס, הכלב לומד שכל ביצוע שווה פרס, וגם לומד לזהות מתי הפרס בכלל קיים. הוא שם לב לכיס, לריח, לשקית שנפתחת. כשהסימנים האלה חסרים, מבחינתו התרגיל לא בתוקף. גמילה נכונה מלמדת אותו משהו אחר: שהפרס אולי יגיע, ושהדרך היחידה לגלות היא לבצע.

מצב שאני פוגש הרבה: כלב שמבצע כל פקודה במטבח, ליד המגירה של החטיפים, ולא מתייחס לאותה פקודה בגינה. הבעלים בטוחים שהכלב יודע, והוא באמת יודע, אבל רק בתנאים שבהם הפרס תמיד היה מובטח. מבחינתו המגירה היא חלק מהפקודה. גמילה טובה מוציאה את המגירה מהמשוואה, צעד אחרי צעד, עד שהפקודה נשארת לבד.

באיזה סדר מדללים, שבוע אחרי שבוע

הסדר הוא קודם אמינות, אחר כך דילול. כל עוד הכלב לא מבצע בשמונה מתוך עשר חזרות, התגמול נשאר בכל פעם. כשההתנהגות אמינה עוברים לתגמול משתנה: בממוצע אחת משתיים, אחר כך אחת משלוש, אחר כך לא צפוי בכלל. זה המנגנון של תגמול לסירוגין, שמנוצל כאן בכוונה כדי לייצר התמדה.

כך זה נראה אצל כלב שיודע “שב” בבית:

1. שבוע ראשון: פרס בכל אחת מעשר החזרות ביום.
2. שבוע שני: שבע מתוך עשר, בסדר משתנה, לא כל חזרה שלישית.
3. שבוע שלישי: ארבע מתוך עשר, והשאר מקבלות מילה ומשהו אחר שהוא רוצה.
4. שבוע רביעי: שתיים או שלוש מתוך עשר, בלי תבנית.

בסוף החודש הכלב מתיישב מול הדלת גם כשהידיים ריקות. ויש עוד כלל אחד שמחזק את כל זה: כשכבר מתגמלים, מתגמלים את הביצועים הטובים יותר. ישיבה מהירה מקבלת פרס, ישיבה איטית מקבלת “יופי”. כך הדילול לא רק שומר על ההתנהגות, הוא גם משפר אותה.

במה מחליפים את האוכל

במה שהכלב רוצה ממילא. רשות לצאת מהדלת, פתיחת הרצועה בשטח מגודר, זריקת כדור, רחרוח של פינה מעניינת בטיול. זה עקרון פרמק בפעולה, והוא עושה את רוב העבודה בחיים האמיתיים, כי הפרסים האלה זמינים כל היום ולא נגמרים.

שבח לבד מחליף אוכל פחות טוב ממה שבעלים מקווים. אצל רוב הכלבים “כלב טוב” נעים, אבל הוא לא שווה הרבה בחוץ, ליד ריחות וכלבים אחרים. הוא עובד כשהוא מגיע יחד עם דברים שהכלב באמת רוצה, ולאט לאט צובר ערך משלו.

עוזר להכין לעצמכם רשימה קצרה: לכל פקודה, מה הפרס הטבעי שלה. ישיבה ליד הדלת, היציאה. שכיבה ליד השולחן, הלעיסה שמגיעה אחר כך. קריאה בגינה, חזרה למשחק. ככה הפקודות מתחברות לדברים שקורים ביום ממילא, והאוכל נשאר כלי ללימוד של דברים חדשים.

ומה שלא מחליפים בהתחלה: אוכל בסביבה חדשה. פקודה שהכלב יודע בסלון היא כמעט פקודה חדשה בגינה. שם חוזרים לתגמול בכל פעם לכמה ימים, ומדללים שוב, מהר יותר.

הטעות של הפסקה חדה, ומה היא מלמדת

הטעות היא הפסקה חדה: הכלב מצליח שלושה ימים, הבעלים מחליט שהוא יודע, והפרסים נעלמים ביום אחד. ההתנהגות דועכת תוך שבוע או שבועיים, וזה כיבוי שלא התכוונתם אליו.

לפני שהיא דועכת, לרוב היא דווקא מתחזקת לכמה ימים: הכלב מתיישב חזק יותר, נובח, מגיש כפה, מנסה הכל. זה פרץ כיבוי, ובעלים שלא מכירים אותו בטוחים שהכלב “מתחצף”. בנקודה הזאת רבים נשברים ונותנים פרס, ומה שהכלב לומד אז הוא שמאמץ גדול יותר מחזיר את האוכל. בדיוק ההפך ממה שרציתם.

יש גם טעות הפוכה, פחות מדוברת: לדלל מוקדם מדי. כלב שעוד מבצע בחצי מהחזרות, ומתחיל לקבל פרס רק בחלק מהן, מקבל הרבה פחות מידע על מה נכון. ההתנהגות לא מתחזקת, היא נשארת רופפת, והבעלים מסיקים שתגמול משתנה לא עובד. הוא עובד מצוין, אבל רק על התנהגות שכבר עומדת.

גמילה היא דילול, לא ביטול. גם כלב מאולף היטב ממשיך לקבל משהו לפעמים, כל החיים. לא כי הוא לא יודע, אלא כי ככה התנהגות נשארת חיה: היא ממשיכה להשתלם, גם אם רק מדי פעם, ואף פעם לא יודעים מתי בדיוק.

מה קורה לפרסים אחרי שהכלב חוזר מאילוף

זה רגע שבו הרבה תהליכים נשחקים. הכלב חוזר הביתה עם פקודות שעובדות, הבעלים שמחים, ובתוך כמה שבועות מפסיקים לתגמל כי “הוא כבר יודע”. כאן הגמילה צריכה להמשיך, לא להיגמר. בתהליך אילוף בתנאי פנסיון אני מראה לבעלים במפגש המסירה בסיום באיזה קצב לתגמל כל פקודה, ובחצי השנה של החזרות לתרגול אפשר לבדוק יחד איפה זה נחלש. בדרך כלל זה לא הכלב ששכח, זה הבית שהפסיק לשלם.

ההרחבה על השמירה של מה שנלמד לאורך זמן נמצאת בעמוד על איך שומרים על תוצאות האילוף. והערה אחרונה: כלב שמקבל הרבה פרסים ביום מקבל גם הרבה קלוריות. בכלב עם עודף משקל, בעיות עיכול או תזונה רפואית, כדאי לבדוק עם הווטרינר באיזה פרס להשתמש.