לכידה

לכידה היא לתגמל התנהגות בדיוק כשהכלב עושה אותה מעצמו: הוא נשכב, אני מסמן ומתגמל. לא ביקשתי, לא הובלתי אותו בפרס, לא נגעתי. זאת השיטה הפחות מוכרת לבעלים והיעילה ביותר לכל מה שקשור לרוגע, כי רוגע הוא בדיוק מה שאי אפשר לבקש בפקודה. אפשר לבקש מכלב לשבת. אי אפשר לבקש ממנו להיות רגוע. אפשר רק לחכות לרגע שבו הוא רגוע, ולהגיד לו שזה בדיוק מה שרציתם.

איך לכידה עובדת?

הכלב עושה ביום עשרות התנהגויות שאתם רוצים יותר מהן, ואף אחת מהן לא מתוגמלת. בעלים שם לב לכלב כשהוא עושה בלגן: נובח, קופץ, גונב גרב. כשהוא שוכב בשקט, אף אחד לא אומר כלום, כי סוף סוף שקט. התוצאה היא שבלגן מקבל תשומת לב, ושקט לא מקבל כלום. לכידה מהפכת את הסדר.

כדי שזה יעבוד צריך שני דברים. הראשון הוא סמן, מילה קצרה כמו “כן” או נקישת קליקר, כדי לתפוס את הרגע המדויק. בלי סמן, עד שהפרס מגיע הכלב כבר קם, ומה שתוגמל הוא הקימה. השני הוא פרסים בהישג יד במקומות שבהם אתם נמצאים. לכידה קורית בשנייה אחת, ואם צריך ללכת למטבח להביא פרס, הרגע עבר.

אחרי שההתנהגות מופיעה לעיתים קרובות, אפשר לצרף לה מילה ולהפוך אותה לפקודה. זה הסדר הנכון: קודם התנהגות שקיימת, אחר כך שם. מילה שנאמרת לפני שההתנהגות קיימת לא נקשרת לשום דבר.

דוגמה מהבית: צנצנת על המדף

צנצנת פרסים על מדף בסלון. בכל פעם שאני עובר ורואה את הכלב שוכב בשקט, אני אומר את מילת הסמן ומניח פרס בין הכפות שלו. זה לוקח שלוש שניות, ובסך הכול כעשר פעמים ביום. אחרי שלושה או ארבעה ימים מתחילים לראות שהכלב נשכב באותו מקום כשנכנסים לסלון. אף אחד לא אילף שכיבה, רק חיזק אותה.

אותו עיקרון עובד גם על דברים אחרים. כלב שמסתכל עליכם בטיול בלי שקראתם לו, מקבל סמן ופרס, ובתוך שבועיים הוא מסתכל הרבה יותר. כלב שמתיישב ליד הדלת לפני היציאה, מקבל את הדלת נפתחת כפרס. כלב שנשאר על ארבע רגליים כשאורח נכנס, מקבל את תשומת הלב של האורח. בכל המקרים האלה לא ביקשנו כלום, רק שמנו לב.

לכידה היא גם הכלי הטוב ביותר לבנות למקום רגוע. כלב שמקבל פרס בכל פעם שהוא עולה מעצמו לשטיחון שלו ונשכב, מתחיל להשתמש בשטיחון כמקום מנוחה, עוד לפני שיש לזה מילה.

הטעות הנפוצה: ללכוד את הסוף במקום את ההתחלה

הטעות היא ללכוד את הסוף במקום את ההתחלה. הכלב קופץ ואז מתיישב, והבעלים מתגמל את הישיבה. מה שתוגמל בפועל הוא השרשרת קפיצה ואחריה ישיבה. אחרי שבוע יש לכם כלב שקופץ כדי שיוכל להתיישב ולקבל. לכידה נכונה תופסת התנהגות שעומדת בפני עצמה, ולא כזאת שמגיעה מיד אחרי מה שאתם מנסים להוריד.

טעות שנייה היא לחכות שהכלב יהיה רגוע לגמרי במשך דקה לפני שמתגמלים. בהתחלה צריך לתפוס כל רגע קצר של שקט, גם שלוש שניות. הדרישה עולה בהדרגה, וזה כבר מתקרב לעיצוב התנהגות. טעות שלישית היא פרס שמעיר את הכלב. אם אתם מגישים לו פרס בהתלהבות ובקול רם, הוא יקפוץ, וחזרתם לנקודת ההתחלה. מניחים את הפרס בשקט, בין הכפות, וממשיכים ללכת.

לכידה מול פיתוי ועיצוב: מתי משתמשים במה

יש שלוש דרכים עיקריות לייצר התנהגות שאפשר לתגמל. בפיתוי מובילים את הכלב לתנוחה עם פרס ביד. בעיצוב מתגמלים צעדים קטנים לכיוון ההתנהגות הסופית. בלכידה מחכים להתנהגות השלמה ומתגמלים אותה. פיתוי מהיר לפקודות פשוטות כמו שב וארצה. עיצוב מתאים להתנהגויות מורכבות שהכלב לא עושה מעצמו. לכידה היא הכלי לכל מה שהכלב כבר עושה, ובמיוחד לרוגע, שבו פיתוי פשוט לא עובד.

בעבודה היומית אני משלב את שלושתן. הכלב מתאמן בפקודות באימונים המסודרים, ובין האימונים, כשהוא שוכב בשקט או מסתכל אליי, הוא מקבל סמן ופרס. השקט שבין האימונים חשוב לא פחות מהאימון עצמו, ולכן אני מלמד בעלים לעשות את אותו דבר בבית.

כמה זמן לוקח לראות תוצאה מלכידה?

לכידה איטית בהתחלה ומהירה אחר כך. ביומיים הראשונים נראה שלא קורה כלום, כי הכלב עוד לא הבין מה גורם לפרס להופיע. סביב היום השלישי או הרביעי רוב הכלבים מתחילים לחזור על ההתנהגות בכוונה, ולפעמים גם להציע אותה בצורה מוגזמת, למשל להשתטח על הרצפה בכל פעם שאתם נכנסים לחדר. זה סימן טוב.

בסוף השבוע הראשון ההתנהגות מופיעה הרבה יותר מבעבר. בשבוע השני והשלישי אפשר להוסיף מילה, ולהתחיל לתגמל רק חלק מהפעמים. מה שחשוב הוא לא להפסיק בבת אחת: התנהגות שהפסיקה להשתלם לגמרי תיעלם בהדרגה, כמו כל התנהגות אחרת. מספיק פרס מדי פעם, ותשומת לב שקטה, כדי לשמור עליה לאורך חודשים, גם כשהצנצנת כבר לא עומדת על המדף. ואם הבעיה המרכזית אצלכם היא כלב שלא מצליח להירגע בכלל, יש עמוד נפרד על כלב שלא נרגע בבית.