סמן

מה הסמן עושה שהפרס לבד לא יכול לעשות

הסמן תופס את הרגע. פרס לוקח שתיים עד שלוש שניות להגיע מהכיס לפה, ובזמן הזה הכלב כבר זז, הסתכל הצידה או התחיל לקום. מילה קצרה נאמרת בחצי שנייה, בדיוק על ההתנהגות, ואומרת לו “זה היה זה, ופרס בדרך”. היא משחררת אתכם מהצורך להיות מהירים כמו שהעיתוי דורש.

מה קורה בראש של הכלב: בהתחלה המילה לא אומרת לו כלום, היא סתם צליל. אחרי עשרות חזרות שבהן היא מגיעה תמיד לפני אוכל, היא מקבלת ערך משלה, וזאת התניה קלאסית במובן הכי פשוט. מהרגע הזה הכלב שומע את המילה ומרגיש את מה שהוא מרגיש כשהפרס מגיע, עוד לפני שהפרס הגיע. בגלל זה הסמן גם מרגיע כלבים שמתוסכלים באימון: הם יודעים בדיוק מתי צדקו, ולא צריכים לנחש.

איך בוחרים מילה ואיך טוענים אותה

בוחרים מילה קצרה, חדה, שלא מסתובבת בבית כל היום. “כן” בטון קצר עובד מצוין. “טוב” פחות, כי הוא נאמר עשרים פעם ביום בכל הקשר אחר, והכלב כבר למד להתעלם ממנו. גם מילה שדומה לשם של הכלב או לפקודה אחרת היא בחירה גרועה: כלב בשם ‘בן’ ישמע ‘כן’ כקריאה, ויקום. מי שמעדיף צליל יכול לעבוד עם קליקר, והעיקרון זהה.

הטעינה עצמה פשוטה:

1. מחזיקים עשרה פרסים קטנים ביד או בכיס, בחדר שקט.
2. אומרים את המילה פעם אחת, בטון רגיל, ומיד אחריה נותנים פרס. הכלב לא צריך לעשות כלום.
3. מחכים כמה שניות, וחוזרים. עשרים עד שלושים חזרות, בשני אימונים קצרים.
4. בודקים: אומרים את המילה כשהכלב מסתכל הצידה. אם הראש מסתובב אליכם מהר, היא טעונה.

המילה באה לפני שהיד זזה. אם היד הולכת לכיס יחד עם המילה, הכלב לומד לקרוא את היד, והמילה נשארת רעש רקע. מהרגע שהסמן טעון הוא עובד בכל פקודה, בכל מקום, וזה גם מה שמאפשר לעבוד בלי פרס ביד ובלי שהכלב יסתכל רק על הכיס.

איך זה נראה בתרגיל אמיתי

הבדל שרואים בשתי דקות. בעלים מבקש שכיבה, הכלב נשכב, והיד נוסעת לכיס. שלוש שניות עד שהפרס מגיע, והכלב כבר קם. אותו תרגיל עם סמן: הכלב נשכב, נשמעת המילה בחצי שנייה, והפרס מגיע אחרי שתי שניות בזמן שהוא עוד שוכב. אותו בעלים, אותה מהירות יד, והכלב לומד שכיבה במקום לימוד של קימה.

אותו דבר בטיול. הכלב מסתכל עליכם לשנייה כשכלב אחר עובר בצד השני של הרחוב. אין סיכוי שתוציאו פרס מהכיס בזמן כדי לתפוס את המבט הזה. מילה אחת כן תופסת אותו, והפרס יגיע שלוש שניות אחר כך. ככה בונים את המבט הזה, טיול אחרי טיול, עד שהוא מגיע לבד.

והמקום שבו הסמן באמת מוכיח את עצמו הוא בצעדים קטנים. כשאני מלמד כלב לעלות על מיטה, הרגע שאני רוצה לתגמל הוא לפעמים רגל קדמית אחת שנגעה בבד. בלי סמן אין דרך להסביר לכלב שזה הרגל ולא הסיבוב שבא אחריה. עם סמן זאת חצי שנייה, וזה כל העיצוב התנהגות בקצרה: לסמן כל התקרבות קטנה, ולתת לכלב להבין לבד לאן זה הולך.

הטעויות שהופכות את הסמן לרעש

הטעות הנפוצה היא לבלבל בין סמן למילת שחרור. הסמן מדווח, והוא לא רשות לקום. מילת שחרור נפרדת, למשל “חופשי”, היא זאת שמסיימת את התרגיל. בעלים שמשתמש באותה מילה לשתי המטרות לא יצליח לבנות לא לזוז שמחזיק יותר מכמה שניות, כי בכל פעם שהוא מסמן, הכלב קם.

הטעות השנייה היא סמן בלי פרס. “כן” שנאמר כעידוד באמצע תרגיל, או “כן, כן, יופי” ברצף, לא מסמן שום רגע. כל פעם שהמילה נאמרת ולא מגיע אחריה כלום, היא מאבדת קצת מהערך שלה. אחרי כמה שבועות כאלה הכלב שומע אותה כמו ששומעים רדיו ברקע. הכלל שלי: אמרתם את המילה, נתתם פרס, גם אם תזמנתם לא טוב.

הטעות השלישית היא להשתמש בסמן כדי לקרוא לכלב או להעיר אותו. הסמן אומר “עשית נכון”, לא “בוא” ולא “תסתכל עליי”. לכל אחד מאלה יש פקודה משלו.

והטעות הרביעית קטנה אבל שכיחה: לצעוק את הסמן. בעלים שמתרגשים מהצלחה אומרים את המילה בקול רם וגבוה, והכלב, במיוחד כלב צעיר ועירני, קופץ ממקומו. סמן שקט ורגיל עושה את אותה עבודה בדיוק, בלי להעלות את הכלב למעלה. את ההתלהבות שומרים לפרס עצמו, אם בכלל.

כמה זמן זה לוקח, ומתי זה בכלל לא עניין של אילוף

הטעינה לוקחת יום או יומיים. השימוש הנכון לוקח לבעלים יותר זמן מאשר לכלב: בדרך כלל שבוע או שבועיים של תרגול עד שהמילה יוצאת בזמן בלי לחשוב. בתהליך אילוף בתנאי פנסיון אני טוען את הסמן כבר בימים הראשונים, ובמפגש שלכם בפנסיון אחרי שבועיים אנחנו מתרגלים אותו יחד, כי הוא צריך לעבור ממני אליכם באותו טון ובאותו קצב.

ועוד דבר אחד. כלב שלא מגיב לצליל בכלל, ובמיוחד כלב מבוגר שפתאום מפסיק להסתובב כשמדברים אליו, הוא לא בהכרח כלב עקשן. אצל כלבים מבוגרים השמיעה יכולה להיחלש בהדרגה, ובעלים מגלים את זה לרוב דווקא באימון. אפשר לעבור לסמן חזותי, כמו אגודל מורם או הבזק קצר של כף יד, אבל קודם כדאי לבדוק עם הווטרינר.