עיצוב התנהגות

למה רוב הפקודות השימושיות נבנות בשלבים

כי את רוב מה שאנחנו רוצים מהכלב הוא לא יעשה לבד לעולם. כלב לא נכנס מעצמו למיטה מסוימת ונשאר בה עשר דקות כשמצלצלים בדלת. עיצוב התנהגות פותר את זה: מתגמלים כל התקרבות קטנה ליעד, ומעלים את הדרישה בהדרגה, עד שההתנהגות השלמה נבנית מחלקים שהכלב כבר מכיר.

ההבדל בינו לבין לכידה הוא בנקודת ההתחלה. בלכידה מחכים שההתנהגות תקרה ומסמנים אותה. בעיצוב היא עוד לא קיימת, אז מתחילים ממשהו קטן שכן קורה, מבט, צעד, כף רגל, ובונים ממנו. ההבדל בינו לבין פיתוי הוא שבעיצוב הכלב מגלה את הדרך בעצמו, ומה שמגלים לבד נשמר טוב יותר.

דוגמה יומיומית שכל בית מכיר: כלב שקופץ על אורחים. אי אפשר לחכות שהוא יעמוד בשקט ליד הדלת עם ארבע רגליים על הרצפה, כי זה פשוט לא קורה בשלב הזה. אבל רגע אחד שבו שלוש רגליים על הרצפה קורה גם אצל הכלב הכי קופצני. את הרגע הזה מסמנים. אחר כך ארבע רגליים לשנייה, אחר כך לשלוש שניות, אחר כך בזמן שמישהו מתקרב. ככה נבנה כלב שמקבל אורחים אחרת, צעד אחרי צעד, וזה בדיוק מה שהעמוד על כלב שקופץ על אנשים מפרט.

מה קורה בראש של הכלב כשמעצבים

הכלב לומד משהו שחשוב יותר מהתרגיל עצמו: שכדאי לו לנסות. כלב שעבר כמה אימוני עיצוב מתחיל להציע התנהגויות, לזוז, להסתכל, לגעת, ולבדוק מה מביא את הסמן. זה כלב שחושב, ולא כלב שמחכה שיגידו לו. בעלים מספרים לי לרוב שאחרי שבוע כזה הכלב פתאום ניגש אליהם עם הצעות משלו, ומחפש עבודה. זה בדיוק הסימן שהעיצוב עובד, ושהכלב למד שלנסות משתלם.

החשיבה הזאת מעייפת. חמש דקות של עיצוב מעייפות כלב צעיר יותר מחצי שעה של ריצה בגינה, ובעלים מופתעים לראות אותו נרדם אחרי אימון קצר. זה גם הצד השני: כשהשלב קשה מדי, הכלב לא מקבל מספיק תשובות, ומה שעולה הוא תסכול. נביחה, הצעה של כל הטריקים בבת אחת, או התנתקות והליכה הצידה. אלה לא חוצפה, אלה הודעה שהקפיצה גדולה מדי.

איך מחלקים פקודה לשלבים, צעד אחרי צעד

החוקיות היא שלב אחד בכל פעם, ושיעור הצלחה גבוה. הכלל שאני עובד לפיו הוא שמונה הצלחות מתוך עשר חזרות לפני שמעלים שלב, ואם הכלב נכשל שלוש פעמים ברצף חוזרים שלב אחד אחורה. את הרגע המדויק מסמנים, אחרת העיתוי לא מדויק מספיק בשביל צעד קטן.

ככה נראית הרגלת כלב להיכנס למיטה שלו, בשבעה שלבים:

1. הסתכלות לכיוון המיטה.
2. צעד אחד לכיוונה.
3. כף רגל אחת עליה.
4. שתי כפות קדמיות.
5. עמידה שלמה על המיטה.
6. שכיבה.
7. שכיבה שנמשכת שלושים שניות, עד מילת השחרור.

בכלב שאוהב אוכל כל שלב לוקח בין חמש לחמש עשרה חזרות, כלומר שני אימונים של חמש דקות ביום במשך שלושה עד ארבעה ימים, וזה מגיע ללמקום אמיתי. כלב זהיר או כלב שלא עבד ככה אף פעם יכול לצרוך שבוע, וזה בסדר גמור.

הטעויות: קפיצה בשלב, אימון ארוך, וקול שעולה

הטעות הראשונה היא לדלג על שלבים ברגע שמשהו מתחיל לעבוד, כי הבעלים מתלהב. הכלב עלה בשתי כפות, אז למה לא לבקש מיד שכיבה? התוצאה היא כלב שנתקע באמצע, לא מבין מה השתנה, ומתחיל לנחש.

ואז מגיעה הטעות השנייה, החזרה על המילה בקול חזק יותר. היא לא מוסיפה כלום, כי הכלב לא יודע מה המילה אומרת בשלב הזה. מה שהיא כן מלמדת הוא שהאימון הפך ללא נעים, ובפעם הבאה הוא יגיע אליו עם פחות רצון.

הטעות השלישית היא אימון ארוך מדי. שלוש עד חמש דקות הן אימון מעולה. עשרים דקות הן בדרך כלל עשרים דקות שבהן גם הכלב וגם הבעלים נשחקים, ומסיימים בכישלון שהכלב יזכור. אני תמיד מסיים כשהכלב עוד רוצה עוד, ובהצלחה, גם אם זה אומר לחזור שלב אחורה בשביל החזרה האחרונה.

כמה זמן זה לוקח, ומתי הכלב נתקע מסיבה אחרת

תרגיל פשוט כמו עלייה למיטה נבנה בכמה ימים. תרגיל עם משך והסחות, כמו להישאר במקום כשאורחים נכנסים, נבנה בשבועות, כי כל ממד מוסיפים לחוד. מה שקובע את הקצב הוא לא כמה האימונים ארוכים, אלא כמה הם קבועים: שני אימונים קצרים ביום מנצחים אימון ארוך פעם בשבוע.

בבית, עיצוב נראה כמו כמה דקות לפני הארוחה וכמה דקות אחרי הטיול של הערב, עם דף קטן שעליו כתוב איפה עצרנו. בתהליך בתנאי פנסיון הקצב צפוף יותר, כי אני עובד עם הכלב שלוש פעמים ביום, ולכן שלבים שבבית לוקחים שבוע יכולים לקחת שם כמה ימים. מה שלא משתנה הוא החוקיות: שלב אחד בכל פעם, ולא עולים לפני שהכלב מצליח ברוב החזרות. ואחרי שהכלב חוזר הביתה, התרגיל צריך להיבנות מחדש בקצרה בכל מקום חדש, כי מבחינת הכלב סלון אחר הוא תרגיל אחר.

ויש כלב שנתקע תמיד באותו שלב, ולא משנה כמה מחלקים אותו. כלב שמסרב לעלות על משטח, שיושב עקום, או שנמנע מלשכב על רצפה קשה, לפעמים פשוט כואב לו. אם החסימה חוזרת באותה תנועה, ובמיוחד בכלב מבוגר או בכלב גדול, כדאי לבדוק עם הווטרינר לפני שממשיכים לעצב.