למקום

מה פקודת למקום פותרת בבית

למקום היא פקודה שבה הכלב עולה על מיטה או שטיח מוגדר ונשאר שם עד שאני משחרר אותו. היא אחת משש פקודות הבסיס שאני עובד בהן, והיא זאת שמשנה את החיים בבית יותר מכל האחרות, כי היא פותרת בבת אחת את הדלת, האורחים, הארוחה והבישול.

הסיבה שהיא כל כך שימושית היא שהיא לא רק עוצרת התנהגות, היא נותנת לכלב משהו אחר לעשות. כלב שקופץ על אורחים לא יכול לקפוץ ולשכב על המיטה בו זמנית. כלב שעומד במטבח ומחכה שמשהו ייפול לא יכול לעשות את זה מהפינה של הסלון. במקום לומר “לא” עשר פעמים בערב, אומרים “למקום” פעם אחת. ההרחבה על המקרים האלה נמצאת בעמודים על כלב שקופץ על אנשים ועל כלב שגונב אוכל מהשיש.

אחרי שהיא עומדת היא גם הכלי המעשי להחליף התנהגויות שרוצים לכבות. כלב שנובח על כל צעד במדרגות מקבל משהו לעשות במקום: לשמוע את הצעדים וללכת למקום. זה לא מבטל את הנביחה הטריטוריאלית מיום אחד לשני, אבל זה נותן לו תשובה אחרת לאותו רגע, ותשובה אחרת היא מה שכלבים לומדים הכי מהר.

למה כלב מחזיק במקום יותר זמן מאשר ב’לא לזוז’

כי יש לה גבול פיזי שהכלב מרגיש מתחת לכפות. בלא לזוז הכלב צריך לזכור נקודה דמיונית על הרצפה. במקום הגבול נמצא שם, והוא יודע בדיוק מתי הוא עליו ומתי ירד. לכן כלבים מצליחים להישאר במקום זמן ארוך בהרבה, ובפחות מאמץ.

מה קורה בראש של הכלב: המיטה הופכת עם הזמן למקום שבו דברים טובים קורים, ושם מותר לנוח. כלב שלמד את הפקודה היטב מתחיל לבחור במיטה לבד כשהבית סוער, כי הוא כבר יודע שזה המקום שבו לא צריך להחליט כלום. זה מוריד עוררות ולא רק מנהל אותה. הכלב הרבה יותר רגוע כשהוא יודע מה מצופה ממנו.

וההבדל מכלוב חשוב. הכלוב מחזיק את הכלב פיזית, והוא מצוין למנוחה ולזמנים שאין מי שישגיח. המקום פתוח לגמרי, והכלב נשאר כי הוא למד שכדאי לו. לכן הוא דורש יותר אימון, אבל הוא עובד גם אצל חברים, בבית של ההורים ובחדר של מלון.

איך בונים אותה, שבוע אחרי שבוע

בונים אותה בעיצוב, מוסיפים מילת שחרור ברורה, ואז מאריכים משך, מרחק והסחות, כל אחד בנפרד ולא יחד. סדר העבודה שאני עובד בו, שלושה שבועות על מיטה אחת:

1. שבוע ראשון: עלייה ושכיבה, ושחרור אחרי חמש עד שלושים שניות. כמה אימונים קצרים ביום, והפרסים מגיעים על המיטה עצמה.
2. שבוע שני: שתיים עד חמש דקות. אני מתרחק עד דלת החדר וחוזר, מתיישב, קם, הולך למטבח.
3. שבוע שלישי: עשר דקות בזמן שיש תנועה בבית. הדלת נפתחת, המשלוח מגיע, הילדים עוברים.

עם כמה חזרות ביום, כל יום, זה הטווח המציאותי. פעם או פעמיים בשבוע זה לא יגיע לשם. ואם בשלב כלשהו הכלב קם שוב ושוב, הקפיצה הייתה גדולה מדי: חוזרים שלב, ומעלים רק ממד אחד בכל פעם, זמן או מרחק או הסחה.

בזמן הארוחה זה נראה כך: לפני שמתיישבים לאכול, הכלב נשלח למקום עם משהו ללעוס. באמצע הארוחה, אם הוא שוכב, מישהו קם בשקט ומניח לו פרס בין הכפות, וחוזר לשולחן. בסוף הארוחה הוא משוחרר. אחרי שבועיים כאלה בעלים מספרים לי לרוב שהכלב הולך למקום לבד כשהצלחות יוצאות.

הטעויות: מקום כעונש, ושחרור שהכלב לוקח לעצמו

הטעות הראשונה היא להשתמש במיטה כעונש. הכלב עשה משהו, הבעלים שולח אותו למקום בקול כועס. בתוך שבועיים יש כלב שלא עולה על המיטה בכלל, כי היא הפכה למקום שבו קורים דברים לא נעימים. המקום צריך להישאר הדבר הטוב שקורה לו, גם אם הוא נשלח לשם בזמן לא נוח, ובטון רגיל.

הטעות השנייה היא שחרור שהכלב לוקח לעצמו. אם הוא קם לבד ולא קורה כלום, הפקודה מתפוררת, כי מבחינתו הוא החליט מתי זה נגמר. מחזירים אותו בשקט, בלי כעס, ומקצרים את המשך בחזרה הבאה. לא קוראים לו לחזור מרחוק ולא מבקשים שוב ושוב: ניגשים, מחזירים, ומתגמלים כשהוא שוב שוכב. וטעות שלישית, שכיחה במיוחד: לשכוח אותו שם. כלב שנשאר במקום חצי שעה ואף אחד לא שחרר אותו לומד שכדאי לשחרר את עצמו.

איך זה נראה בבית אחרי האילוף, ומתי זה לא עניין של אילוף

מה שאני רוצה לראות בסוף הוא כלב שהולך למקום כשמצלצלים בדלת, נשאר בזמן שהאורחים נכנסים ומתיישבים, ומשוחרר כשכולם רגועים. בתהליך אילוף בתנאי פנסיון אני בונה את הפקודה אצלי, ובמפגש המסירה בסיום אנחנו מתרגלים אותה כאן מול דלת ומול הסחה, בוחרים יחד איפה המקום יעמוד אצלכם, ואתם יוצאים עם נוהל מדויק לדלת האמיתית ולצלצול האמיתי. מיטה חדשה בבית חדש היא כמעט תרגיל חדש, ולכן החזרות הראשונות בבית חשובות, ואם משהו נתקע אני בטלפון. בשבועות שאחרי, מה שמחזיק את הפקודה הוא שימוש יומיומי בה, בארוחה, בדלת ובערב, ולא אימון נפרד.

ועוד דבר. כלב שעולה על המיטה ולא נשכב, מתיישב ונעמד שוב ושוב, או נמנע מלהניח את הגוף, לפעמים פשוט לא נוח לו. בכלבים גדולים ומבוגרים זה יכול להיות סימן לכאב במפרקים. אם זה חוזר גם על מיטה רכה, כדאי לבדוק עם הווטרינר.