תסכול

תסכול הוא מה שכלב מרגיש כשהוא רוצה משהו ולא מקבל אותו. הכדור בחוץ והדלת סגורה. הכלב השני ברחוב והרצועה עוצרת. הפרס בכיס והבעלים לא נותנים. המשחק נגמר פתאום. בכל אחד מהמצבים האלה, העוררות של הכלב עולה, והוא מנסה בכל דרך שהוא מכיר להשיג את מה שהוא רוצה: נובח, מייבב, קופץ, דוחף, ולפעמים נושך. ובעלים שמבינים את התסכול מבינים חלק גדול מהבעיות שהם רואים בבית.

מה קורה בגוף ובראש של כלב מתוסכל

תסכול הוא מצב של עוררות גבוהה עם כיוון ברור. הכלב לא מבולבל, הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה. הגוף שלו נוטה קדימה, האוזניים זקופות לכיוון המטרה, הזנב לרוב מורם. הנשימה מהירה, ולפעמים יש יבבה גבוהה שעולה ויורדת.

מה שהופך את התסכול למשמעותי כל כך באילוף הוא שהוא חלק בלתי נמנע מהלמידה. כל פעם שמשהו שעבד בעבר מפסיק לעבוד, הכלב מתוסכל. כל פעם שמבקשים ממנו לחכות, הוא מתוסכל. כל פעם שמפסיקים לתת פרס על משהו שתמיד קיבל פרס, הוא מתוסכל. זה לא דבר רע. זה בדיוק המקום שבו הכלב לומד להתמודד.

הבעיה מתחילה כשהתסכול גבוה מדי, או כשהכלב לא למד אף פעם להתמודד עם תסכול קטן. כלב כזה עובר מ”אני רוצה” ל”אני מתפוצץ” בשניות, ובמצב הזה הוא לא לומד כלום, וגם יכול להיות מסוכן.

דוגמה מהבית: הנביחה ליד השולחן

המצב הכי שכיח שאני רואה: כלב שקיבל ביסים מהשולחן במשך חודשים, ואז הבעלים מחליטים להפסיק. בארוחה הראשונה בלי ביסים, הכלב מסתכל. בשנייה, הוא מייבב. בשלישית, הוא נובח. ברביעית, הוא נובח ברצף וקופץ על הכיסא. הבעלים בטוחים שהמצב החמיר, ולפעמים נשברים ונותנים ביס “רק כדי שישתוק”.

מה שקרה כאן הוא התפרצות כיבוי, והמנוע שלה הוא תסכול. הכלב מנסה חזק יותר את מה שעבד תמיד. אם הבעלים מחזיקים מעמד, ההתפרצות מגיעה לשיא ויורדת, בדרך כלל תוך כמה ימים. אם הם נשברים, הכלב לומד שצריך לנבוח יותר זמן וחזק יותר, ונביחת הדרישה הופכת לעקשנית מאי פעם.

מה שעוזר כאן: לא רק להפסיק לתת, אלא גם לתת לכלב משהו אחר לעשות. מקום משלו עם צעצוע לעיסה בזמן הארוחה, ופרס על כך שהוא שם. התסכול יורד מהר יותר כשיש דרך חלופית להשיג משהו טוב.

איך מבדילים בין תסכול לפחד

מבחוץ, שניהם יכולים להיראות כמעט זהים: כלב שנובח ומשתולל ברצועה מול כלב אחר. אבל ההבדל משנה את כל הטיפול. כלב מתוסכל רוצה להגיע. הגוף שלו קדימה, הוא מושך לכיוון הגירוי, ואם הרצועה משתחררת הוא רץ אליו, לפעמים כדי לשחק. כלב מפחד רוצה שהגירוי יתרחק. הגוף שלו נוטה אחורה גם כשהוא נובח, האוזניים לאחור, הזנב נמוך, ואם הרצועה משתחררת הוא לרוב נסוג או מסתתר מאחורי הבעלים.

אצל כלב מתוסכל, העבודה היא בעיקר על המתנה ועל מה מקבלים כשמחכים. אצל כלב מפחד, העבודה היא על ביטחון ועל מרחק. ויש לא מעט כלבים שיש אצלם קצת משניהם, ואז מתחילים מהפחד.

הטעות הנפוצה: להימנע מכל תסכול, או להציף את הכלב בו

יש שתי טעויות, הפוכות זו מזו. הראשונה היא לגדל כלב שלא חווה תסכול אף פעם. כל בקשה נענית, כל נביחה מקבלת תגובה, כל רצון מתמלא מיד. כלב כזה לא לומד לחכות, ובפעם הראשונה שמשהו לא מסתדר, הוא מתפרץ. זה נפוץ במיוחד אצל גורים שגדלו בבית שבו תמיד מישהו נמצא ותמיד משחקים איתם.

הטעות השנייה היא להציף כלב בתסכול. להשאיר אותו שעות ליד גדר שמאחוריה עוברים כלבים, לקשור אותו בחוץ כשכל המשפחה בפנים, לעצור משחקים בבת אחת שוב ושוב. תסכול גבוה ומתמשך מוביל לעוררות כרונית, ולא פעם לתסכול מחסום ולתוקפנות מוסטת.

הדרך האמצעית היא תסכול קטן ומכוון, בכמויות שהכלב יכול להתמודד איתן, עם דרך ברורה לצאת ממנו. זה מה ששליטה בדחפים עוסקת בו.

איך זה נראה בפועל, בבית ובאילוף בפנסיון

באימונים, אני מנהל את התסכול כל הזמן. כשכלב מתחיל להראות סימנים של תסכול, נביחה קצרה, יבבה, קפיצה על הידיים, זה סימן שהבקשה קשה מדי או שהפרסים מגיעים לאט מדי. אני מקל, נותן הצלחה, וממשיך. מצד שני, אני גם בונה בהדרגה את היכולת של הכלב לחכות, להתאפק, ולקבל “לא עכשיו”. המתנה מול הקערה, המתנה בדלת, המתנה לפני שחרור לשחק, כל אלה תרגילים קטנים של תסכול מבוקר. כלבים שמגיעים אליי עם רף תסכול נמוך מאוד לומדים את זה בהדרגה לאורך שלושת השבועות, והחזרות האלה ממשיכות בבית.

בבית, כדאי לשים לב לרגעים שבהם הכלב מתוסכל ולשאול: האם יש לו דרך לצאת מזה? כלב שמייבב מול דלת סגורה צריך ללמוד שישיבה רגועה פותחת אותה. כלב שנובח כשהמשחק נגמר צריך ללמוד שיש מילה שמסיימת את המשחק, ואחריה מגיע משהו אחר.

המונחים הקרובים: סמן אי-פרס הוא כלי שבשימוש לא זהיר מגביר תסכול, וכיבוי הוא התהליך שבו תסכול מופיע הכי הרבה.