כיבוי

כיבוי הוא מה שקורה להתנהגות שמפסיקה להשתלם: היא נחלשת ואז נעלמת, בלי שהוספתם שום דבר לא נעים. זה הכלי הנכון לכל התנהגות שהבית עצמו מתחזק, כלומר כמעט כל נדנוד, נביחה לתשומת לב, חפירה בשולחן, גירוד בדלת וקפיצה על אורחים. הרעיון פשוט עד שמנסים אותו בבית: מה שלא משתלם, לא חוזר. הקושי הוא שכמעט תמיד מישהו בבית ממשיך לשלם בלי לשים לב.

איך כיבוי עובד?

כל התנהגות שחוזרת, חוזרת כי היא משיגה משהו. כלב שנובח ליד המקרר וקיבל ממנו גבינה פעם, פעמיים, עשר פעמים, למד שנביחה ליד המקרר היא דרך לקבל גבינה. כשהגבינה מפסיקה להגיע, הנביחה מאבדת את הסיבה שלה, ובהדרגה נעלמת. זה כיבוי.

השלב הראשון הוא לזהות מה בדיוק מתגמל את ההתנהגות. לפעמים זה ברור, כמו אוכל מהשולחן. לפעמים זה פחות ברור: מבט, מגע, “לא” בקול, קימה מהספה. כלב שמשועמם מעדיף נזיפה על פני שקט, ולכן תגובה שלילית היא לעיתים קרובות בדיוק הפרס. ויש התנהגויות שהפרס שלהן לא תלוי בכם בכלל, כמו גניבה מהשיש, שבה האוכל עצמו הוא הפרס. שם כיבוי אומר לפנות את השיש, לא להתעלם.

התנאי היחיד שבאמת קובע הוא עקביות. התנהגות נכבית רק אם היא לא משתלמת אף פעם, ומספיקה פעם אחת מתוך עשר כדי להפוך את התהליך לתגמול לסירוגין ולעשות את ההתנהגות חזקה יותר ממה שהייתה. בשלב הראשון היא גם מתגברת, וזאת התפרצות כיבוי שאפשר לצפות לה מראש.

דוגמה: נביחה בשש בבוקר

כלב שמתחיל לנבוח בשש בבוקר ליד המיטה, ומקבל אוכל בשש ועשרה. מבחינתו הנביחה היא שעון מעורר שעובד. חישוב פשוט: אם משכימים לקום רק פעמיים בשבוע, זאת תוכנית כיבוי שנכשלת מראש, כי פעמיים בשבוע זה תגמול לסירוגין.

מה שעובד הוא להזיז את זמן האוכל לשבע בכל יום, גם בשבת, ולהגיש אותו רק אחרי דקה אחת של שקט. כלב ממוצע נובח שלוש עד שמונה דקות בבוקר הראשון, פחות בשני, ובסוף השבוע הראשון זה בדרך כלל כבר פחות מדקה. בשבוע השני רוב הכלבים פשוט ממתינים.

התנהגות שנבנתה שנתיים לא נכבית בשלושה ימים. שבועיים עד חודש הם טווח סביר, ובתנאי שכל מי שגר בבית עושה את אותו דבר. ואחרי שהיא נעלמה, היא עלולה לחזור ליום אחד, חלשה יותר. זה לא כישלון, זה מבחן אחרון, ואם הוא לא משתלם, הוא נגמר.

הטעות: לכבות בלי ללמד מה כן

הטעות היא לכבות בלי ללמד מה כן. כלב שמאבד את הדרך היחידה שהייתה לו לבקש משהו ימצא דרך אחרת, ולא בטוח שהיא תמצא חן בעיניכם. כלב שהפסיק לנבוח לתשומת לב עלול להתחיל לגנוב גרביים, כי זה תמיד מביא מישהו לרוץ אחריו.

לכן כיבוי עובד תמיד בזוג. מפסיקים לתגמל את מה שלא רוצים, ובמקביל מתגמלים בנדיבות התנהגות אחרת שמשיגה לכלב את אותו דבר, למשל לשכב במקום או לשבת בשקט מול הקערה. כלב שיודע מה כן עובד מוותר על מה שלא עובד מהר יותר, וההתפרצות שלו קטנה יותר.

טעות שנייה היא להשתמש בכיבוי במקום הלא נכון. התנהגות שנובעת מפחד, מכאב או מחרדה לא מתוחזקת על ידי תשומת לב, ולכן התעלמות לא תכבה אותה. כלב שמייבב כי הוא לבד ומבוהל, או כלב שנוהם כי משהו כואב לו, צריך טיפול בסיבה. אם השינוי בהתנהגות חדש ופתאומי, כדאי לבדוק עם הווטרינר לפני שמחליטים שזה הרגל.

טעות שלישית היא כיבוי של התנהגות שהכלב מתגמל בעצמו. רדיפה אחרי חתולים, חפירה, לעיסה של רהיטים, כל אלה כיפיים בפני עצמם. התעלמות לא תעזור, כי הפרס לא בא מכם. שם צריך ניהול סביבה והתנהגות חלופית.

איך מתחילים כיבוי בבית

1. בחרו התנהגות אחת, וזהו מה בדיוק היא משיגה לכלב.
2. ספרו אותה שלושה ימים, כדי שיהיה בסיס להשוואה.
3. בחרו התנהגות חלופית שמשיגה את אותו דבר, ותגמלו אותה מהיום הראשון.
4. סגרו את כל הדרכים שבהן ההתנהגות הישנה עוד משתלמת, אצל כל בני הבית.
5. צפו להתגברות בימים הראשונים, והמשיכו לספור.
6. אחרי שבועיים, בדקו את המספרים ולא את התחושה.

אם אחרי שבועיים של עקביות מלאה המספרים לא זזו, יש שתי אפשרויות. או שמישהו בבית עדיין מתגמל בלי לשים לב, או שההתנהגות בכלל לא מתוחזקת על ידי מה שחשבתם. בשני המקרים, הצעד הבא הוא לצפות שוב ולא להגביר את ההתעלמות.

כיבוי בבית אחרי אילוף

כיבוי הוא אחד הדברים שהבית עושה טוב יותר מכל מאלף, כי רק הבית שולט בכל התגמולים לאורך היום. גם כלב שעבר תהליך מסודר ולמד התנהגויות חדשות, יחזור לנסות את הישנות כשהוא חוזר הביתה. אם הן לא משתלמות, הן נעלמות שוב. אם מישהו נשבר, הן חוזרות. ההבדל בין שני המצבים הוא לא הכלב, אלא העקביות של מי שגר איתו. ההרחבה על התנהגויות ספציפיות, ואיך מחליטים מתי כיבוי מתאים ומתי לא, נמצאת בעמוד על בעיות התנהגות, ולמקרה הנפוץ ביותר יש עמוד נפרד על נביחת דרישה.