תסכול מחסום

תסכול מחסום הוא מה שקורה כשכלב רוצה מאוד להגיע למשהו ולא יכול, בגלל מחסום פיזי. הכלב רואה כלב אחר מעבר לגדר, חתול מעבר לחלון, אדם מעבר לשער, ומשהו עוצר אותו. התוצאה היא התפרצות: נביחות, קפיצות על הגדר, ריצה הלוך ושוב לאורכה, ולפעמים גם נשיכות בגדר עצמה. הדבר המפתיע הוא שהרבה מהכלבים האלה מתנהגים אחרת לגמרי כשהמחסום לא קיים. אותו כלב שמשתולל על הכלב של השכנים מעבר לגדר, יכול לרחרח אותו בשלווה ברחוב.

מה קורה בראש של כלב שנחסם

תסכול הוא תגובה רגשית לחסימה של משהו שהכלב רוצה או מצפה לו. כשהכלב רואה משהו מעניין ולא יכול להגיע אליו, העוררות שלו עולה, והאנרגיה צריכה לצאת לאנשהו. היא יוצאת בנביחות, בקפיצות ובריצה.

אבל כאן יש מלכודת. הרבה פעמים, מה שמתחיל כרצון לשחק או לחקור, משתנה עם הזמן. כלב שנובח על כלב אחר מעבר לגדר יום אחרי יום מקבל תגובה: הכלב השני נובח בחזרה, הבעלים צועקים, האדם ממשיך ללכת. מבחינתו, הנביחה “הצליחה”, הם הלכו. עם הזמן, הגדר הופכת לזירה, והכלב כבר לא באמת רוצה לשחק. הוא מתאמן כל יום בהתפרצות, והתגובה הופכת להרגל ולפעמים לתוקפנות אמיתית.

יש גם צד שני: חלק מהכלבים שמתפרצים מאחורי מחסום מרגישים בטוחים רק בגללו. הגדר מאפשרת להם להיות “אמיצים”, כי הם יודעים שהם לא יצטרכו להתמודד. כשהמחסום נפתח, הם נסוגים או מפחדים. אצל כלבים כאלה, מה שנראה כמו תסכול הוא בעצם שילוב של פחד והגנה על שטח.

המחסומים הנפוצים

1. גדר החצר. הנפוץ ביותר. במיוחד גדר שקופה או גדר עם רווחים, שדרכה רואים את הרחוב.
2. חלון. כלב שעומד על הספה ומשקיף לרחוב יכול לבלות שעות ב”שמירה”, ולהתפרץ על כל עובר.
3. שער או דלת זכוכית. במיוחד בכניסה לבית, כשאורחים מגיעים.
4. רצועה. כן, גם רצועה היא מחסום. כלב שרוצה להגיע לכלב אחר בטיול ונעצר על ידי הרצועה חווה אותה תחושה בדיוק. זה חלק גדול ממה שקורה אצל כלב שמתפרץ על כלבים אחרים בטיול.
5. רכב. כלב שרואה כלבים מחלון המכונית ולא יכול לצאת.

דוגמה מהבית: הגדר והכלב של השכנים

מצב שאני שומע עליו הרבה: שני בתים צמודים, לכל אחד כלב, וגדר ביניהם. בכל פעם ששני הכלבים בחצר, הם רצים לאורך הגדר משני הצדדים, נובחים, קופצים, ולפעמים נושכים את הגדר. הבעלים משני הצדדים בטוחים שהכלבים שונאים זה את זה. ואז, יום אחד, השער נשאר פתוח, הכלבים נפגשים, ו… מרחרחים. לפעמים אפילו משחקים. ולפעמים, וזה החלק החשוב, מתחיל ריב, כי העוררות כל כך גבוהה שהמפגש מתחיל ממקום לא טוב.

מה שעושים במצב כזה הוא קודם כל לעצור את התרגול: לא להשאיר את הכלב לבד בחצר כשהכלב השני בחוץ, או לחסום את הגישה לקטע הגדר המשותף. אחר כך, כשהבעלים לידו, עובדים מרחוק: הכלב רואה את הגדר ממרחק שבו הוא עוד רגוע, ומקבל פרס על כל מבט רגוע. בהדרגה, מתקרבים.

הטעות הנפוצה: לצעוק מהבית, או לבדוק בפתיחת השער

הטעות הראשונה היא לצעוק על הכלב מתוך הבית. מבחינתו, הבעלים מצטרפים לנביחות. העוררות עולה, ואין שום לימוד.

הטעות השנייה היא להשאיר את הכלב שעות בחצר או ליד חלון פתוח, ולצפות שהוא “יתרגל”. הוא לא מתרגל. הוא מתאמן. כל מעבר של עובר אורח הוא עוד חזרה, ותוך שבועות הנביחה הופכת למהירה וחזקה יותר. זה קשור גם לנביחה טריטוריאלית, שלא פעם מתחילה בדיוק כך.

הטעות השלישית, המסוכנת, היא לפתוח את השער כדי “לבדוק” אם הכלבים באמת יריבו. גם אם בדרך כלל הם לא יריבו, ברגע הפתיחה העוררות בשיא, ואם משהו קטן משתבש, המפגש יכול להיגמר בפציעה.

איך זה נראה בפועל, בבית ובאילוף בפנסיון

כשכלב עם תסכול מחסום מגיע אליי, אני מתחיל מלהבין מה עומד מאחוריו: רצון לשחק, פחד, הגנה על שטח, או שילוב. זה משנה את הכיוון. אצל כלב שרוצה לשחק, העבודה היא על שליטה בדחפים והמתנה. אצל כלב שמפחד, העבודה היא על בניית ביטחון במרחק. בשני המקרים, הכלי המרכזי הוא עבודה מתחת לסף התגובה, ולא חשיפה ישירה.

בבית, הדבר החשוב ביותר הוא ניהול. לחסום חלונות בגובה הכלב בעזרת מדבקה חלבית, להוריד גישה לגדר בשעות העומס, ולא להשאיר את הכלב לבד במקום שבו הוא מתאמן בהתפרצות. ניהול הוא לא פתרון, אבל בלעדיו שום אימון לא מחזיק.

כמה זמן זה לוקח? הניהול עובד מהיום הראשון, ותוך שבוע או שבועיים רוב הבעלים כבר שומעים פחות נביחות, פשוט כי יש פחות הזדמנויות. העבודה על הרגש עצמו, שבה הכלב לומד להסתכל על עובר אורח בלי להתפרץ, לוקחת בדרך כלל חודשים, ותלויה בכמה שנים הכלב התאמן לפני כן. אצל כלב שהשתולל ליד הגדר שלוש שנים, צריך סבלנות.

המונחים הקרובים: תוקפנות מוסטת היא מה שקורה כשהתסכול מופנה לכלב או לאדם שנמצאים קרוב. ריאקטיביות היא המונח הרחב יותר, ותסכול מחסום הוא אחד המקורות שלה.