ריאקטיביות

ריאקטיביות היא תגובת יתר לגירוי רגיל: הכלב נובח, מייבב, מושך וקופץ לעבר כלב אחר, אופניים או אדם. זה מצב שבעלים מתביישים בו, ולגמרי בלי סיבה. מבחוץ זה נראה כמו תוקפנות, ובדרך כלל זה לא. בחלק ניכר מהמקרים זה תסכול של כלב שרוצה מאוד להגיע, ובחלק אחר זה פחד של כלב שרוצה מאוד להרחיק.

מה ההבדל בין כלב מתוסכל לכלב מפוחד, ולמה זה קובע הכול?

ההבחנה הזאת קובעת את הטיפול. כלב מתוסכל נרגע כשהוא לומד שרצועה רפויה היא מה שמקרב, ומקבל גישה מבוקרת. כלב מפוחד מחמיר בדיוק מאותו דבר, כי מה שהוא צריך הוא מרחק. אותה פעולה, מפגש, מרגיעה אחד ומחריפה את השני.

שני סימנים מבדילים בשטח. הכלב המתוסכל בדרך כלל רפוי בגוף, מכשכש גבוה, ומשתחרר מהר כשהגירוי עובר. המפוחד נוקשה, המשקל שלו נוטה אחורה גם כשהוא נובח קדימה, והוא נשאר דרוך דקות אחרי. יש כלבים שמערבבים את השניים, ובמיוחד כלבים שהתחילו מתסכול וצברו לאורך הזמן פגישות לא טובות.

מה קורה בראש של הכלב ברגע ההתפרצות? הוא עבר את סף התגובה שלו. מתחת לסף הוא רואה כלב, שם לב, ועדיין מסוגל לקחת פרס ולהקשיב. מעליו, הגוף כבר בתגובה, והחלק שלומד ומקשיב פשוט לא זמין. בגלל זה צעקה, משיכה או פקודה באמצע התפרצות כמעט אף פעם לא עובדות.

למה הרצועה מחמירה את המצב?

רצועה מונעת מהכלב את מה שכלבים עושים בטבעיות כשהם נפגשים: להתקרב בקשת, לרחרח מהצד, להתרחק. היא מכריחה פגישה חזיתית, פנים אל פנים, שכלבים לא בוחרים לבד. והמתח בה פועל כמו רפלקס לחץ נגד לחץ: הכלב נמשך אחורה, ודוחף קדימה.

יש גם למידה שנבנית בלי שמתכוונים. בעלים רואים כלב מתקרב, מקצרים רצועה ונעשים מתוחים. אחרי כמה שבועות הכלב לומד שרצועה שמתקצרת מבשרת כלב אחר, ומתחיל להיות דרוך עוד לפני שראה אותו. זה הרבה פעמים החלק הראשון שאני מפרק, כי הוא קורה אצל הבעלים ולא אצל הכלב. מי שהבעיה שלו היא בעיקר המשיכה עצמה ימצא עוד בעמוד על משיכה ברצועה.

איך נראית תוכנית עבודה מציאותית?

העבודה נעשית מתחת לסף, במרחק שבו הכלב רואה את הגירוי ועדיין לוקח פרס. משם בונים, בעזרת התניה נגדית, קשר חדש: כלב אחר מופיע, דברים טובים קורים. רק כשהגוף של הכלב משתנה, מקצרים מרחק.

תוכנית שבוע טיפוסית, אחרי שמדדתי שהסף הוא עשרים וחמישה מטר:

1. ארבע עד חמש פגישות בשבוע, כל אחת עשר דקות, בנקודה קבועה שבה כלבים עוברים במרחק הזה.
2. בכל הופעה של כלב, פרס, ברצף, עד שהכלב נעלם. כשהכלב נעלם, הפרסים נגמרים.
3. מסיימים לפני שהכלב מתעייף, וחוזרים הביתה.
4. בטיולים הרגילים באותם ימים, נמנעים ממפגשים קרובים: משנים צד רחוב, מסתובבים, יוצאים בשעות שקטות.

בשבועיים עד שלושה, אצל רוב הכלבים, המרחק יורד לחמישה עשר מטר בערך. זה הקצב האמיתי, ולא שלוש פגישות ששינו הכול. גם מילוי הדלי משחק כאן: ביום עמוס הסף קרוב יותר, ולכן לא עובדים ביום כזה.

מה עושים בטיול כשכלב מופיע פתאום מעבר לפינה?

כשכלב מופיע קרוב מדי, אין מה ללמד ברגע הזה. המטרה היא לצאת מהמצב מהר ובשקט, לפני שהכלב שלכם מתפרץ. לשם כך צריך תרגיל אחד שמתורגל מראש בבית ובמקומות שקטים, כך שהוא יוצא אוטומטית גם כשהלב שלכם דופק.

התרגיל שאני מלמד הוא סיבוב פתאומי:

1. בבית ובחצר, בלי שום גירוי, אומרים מילה קבועה כמו “הופה”, מסתובבים לאחור ומפזרים כמה פרסים על הרצפה מאחוריכם.
2. חוזרים על זה עשרות פעמים, בכמה מקומות, עד שהכלב מסתובב בעצמו ברגע שהוא שומע את המילה.
3. רק אז משתמשים בו בטיול, כשכלב מופיע קרוב מדי. מסתובבים, מתרחקים כמה מטרים, ומפזרים.

הסיבוב הזה לא מרפא כלום. הוא מונע התפרצות אחת, ועוד אחת, ובזמן הזה העבודה על המרחק מתקדמת. בלי תרגיל חירום כזה, כל הופעה מפתיעה מוחקת חלק ממה שנבנה. ובעלים מספרים לי לרוב שהתרגיל הזה הוא גם מה שמוריד להם את המתח ברצועה, כי פתאום יש להם מה לעשות.

אילו טעויות מקבעות את ההתפרצויות?

הטעות הראשונה היא לתת לכלבים “להסתדר ביניהם” ברצועה. זה מכריח בדיוק את המפגש החזיתי שהכלב לא מסוגל לו, וכל מפגש כזה שנגמר רע מוסיף שכבה. הטעות השנייה היא לצאת לאותו טיול בדיוק כל יום ולקוות. עשרים התפרצויות בשבוע הן עשרים חזרות של תרגול בהתפרצות.

הטעות השלישית היא לנסות להשתיק את הכלב בכאב: קולר דוקרנים, חנק או קולר חשמלי. זה עלול להוריד את הקול לזמן מה, אבל הכאב מגיע ברגע שהכלב רואה את מה שמלחיץ אותו, והוא לומד שכלב אחר מבשר כאב. אני לא עובד איתם ולא ממליץ עליהם, ולא בגלל עיקרון מופשט: בריאקטיביות הם עובדים נגד הדבר שמנסים לשנות.

כשריאקטיביות מגיעה לנשיכה, לכלבים או לאנשים, או כשהיא הופכת כל טיול למשימה שאי אפשר לעמוד בה, זה כבר גדול ממה שמסדרים מתוך עמוד אחד. אפשר להתחיל מהעמוד על כלב שנובח אם זאת הצורה שזה לובש אצלכם. ואם התגובה הופיעה פתאום אצל כלב בוגר שלא הגיב בעבר, או מלווה בצליעה, ברגישות למגע או בשינוי בשינה, כאב או ירידה בראייה ובשמיעה יכולים להיות חלק מהתמונה, ולכן כדאי לבדוק עם הווטרינר.