דחף טריפה

דחף טריפה הוא הנטייה של כלב לרדוף אחרי דברים שזזים. חתול שחוצה את הכביש, ציפור שנוחתת על הדשא, ילד על אופניים, כדור שמתגלגל, עלה שעף ברוח. כלבים הם צאצאים של טורפים, וחלק מהמערכת הזאת נשאר בהם, בעוצמה שונה מאוד מכלב לכלב ומגזע לגזע. אצל חלק מהכלבים הוא כמעט לא מורגש, ואצל אחרים הוא הדבר הכי חזק בחיים שלהם.

רצף הציד, ולמה הוא שונה בכל גזע

ציד הוא לא פעולה אחת, אלא רצף. בצורה המלאה שלו, הוא נראה כך: איתור, נעיצת מבט, התגנבות, רדיפה, תפיסה, נשיכה הורגת, קריעה ואכילה. אצל זאבים כל הרצף שלם. אצל כלבי בית, הבחירה של בני אדם לאורך דורות רבים חיזקה חלקים מסוימים מהרצף והחלישה אחרים, לפי מה שהגזע נועד לעשות.

כמה דוגמאות. אצל כלבי רועים, כמו בורדר קולי, נעיצת המבט, ההתגנבות והרדיפה חזקים מאוד, אבל התפיסה והנשיכה הורגת נחלשו, כי הכלב צריך להזיז כבשים ולא לטרוף אותן. זה מתואר בעמוד על דחף רעייה. אצל כלבי ציד מסוג רטריבר, האיתור והתפיסה חזקים, אבל עם “פה רך” שלא פוגע במה שהוא מביא. אצל טריירים, התפיסה והנשיכה חזקים, כי הם נועדו לטפל במכרסמים. אצל כלבי ריח, כמו ביגל, האיתור באף הוא העיקר.

זה מסביר למה שני כלבים “עם דחף טריפה” יכולים להתנהג אחרת לגמרי. אחד נועץ מבט בחתול ולא זז דקות, השני רץ אחריו בלי לחשוב, והשלישי מתעלם מהחתול אבל לא מצליח להתנתק מריח בשיח.

למה זה לא תוקפנות

אחת הטעויות הנפוצות היא לבלבל בין דחף טריפה לתוקפנות. אלה מערכות שונות, ברגש ובגוף. תוקפנות מגיעה בדרך כלל עם סימני אזהרה: נהמה, שיניים, גוף מתוח, ניסיון להרחיק משהו. ציד הוא לרוב שקט. הכלב לא מנסה להרחיק את החתול, הוא מנסה להגיע אליו. הגוף נוטה קדימה, האוזניים זקופות, הזנב לפעמים מתנופף, והמצב הרגשי הוא ציפייה ולא פחד.

ההבחנה הזאת חשובה, כי היא קובעת את דרך העבודה. עונש על רדיפה לא מוריד את הרצון לרדוף, כי הרדיפה עצמה מתגמלת: הכלב נהנה מהריצה, מהמרדף, מההתרגשות. בגלל זה דחף טריפה נחשב להתנהגות שמחזקת את עצמה, וזה מה שהופך אותה לקשה במיוחד לשינוי.

דוגמה מהבית: החתולים בחניון

מצב שאני פוגש הרבה: כלב שמתנהג מצוין בטיול, הולך ליד הרגל, מגיע כשקוראים, עד שחתול מופיע. ברגע הזה הוא מתקבע, מושך בכל הכוח, ולא שומע כלום. בעלים מספרים לי שהם “מאבדים אותו”, וזה בדיוק מה שקורה. ברגע שהדחף נדלק, הכלב נמצא במצב שבו הוא לא מסוגל לעבד פקודה. זה מפורט בעמוד על כלב שרודף אחרי חתולים, אופניים ומכוניות.

מה שעובד הוא לעבוד על הרגע שלפני. מזהים מתי הכלב מתחיל לאתר: הראש עולה, האוזניים מתכווננות, הגוף נעצר. בנקודה הזאת, הרבה לפני הזינוק, עדיין אפשר להגיע אליו. מבקשים מבט, מגע באף או פשוט ממשיכים ללכת, ומתגמלים בגדול. ובהמשך, משתמשים בעיקרון שעקרון פרמק מתאר: הכלב מסתכל על החתול, מסתכל עליכם, ומקבל כפרס הזדמנות לרדוף אחרי צעצוע.

הטעות הנפוצה: לסמוך על פקודה מול דחף, ולא לתת לו מוצא

הטעות הראשונה היא לשחרר כלב עם דחף טריפה חזק בשטח פתוח ולסמוך על אליי. אליי שעובדת מול כלבים אחרים לא בהכרח תעבוד מול חתול רץ או ארנבת. עד שהיא מבוססת היטב, ולפעמים גם אחר כך, רצועה ארוכה היא מה שמונע תאונה.

הטעות השנייה היא לנסות לדכא את הדחף לגמרי, בלי לתת לו מוצא. כלב שהדחף שלו חזק צריך דרך לבטא אותו. כשאין, הוא מוצא לבד: רודף אחרי צללים, אחרי רכבים, אחרי ילדים רצים. פעילות מכוונת, כמו חבל עם פיתיון, משחקי חיפוש ורדיפה אחרי צעצוע, מורידה את הלחץ ונותנת לכלב את מה שהוא צריך בצורה מותרת.

הטעות השלישית היא להשאיר כלב עם דחף חזק לבד עם חיה קטנה, חתול, ארנב או תרנגולת, כי “הוא מכיר אותה”. הכרה עוזרת, אבל ברגע של תנועה פתאומית, הדחף יכול לגבור.

איך זה נראה בפועל, בבית ובאילוף בפנסיון

כשמגיע אליי כלב עם דחף טריפה חזק, אני מתחיל מלהבין איזה חלק ברצף הכי חזק אצלו, ומה מדליק אותו. אחר כך העבודה מתחלקת לשני מסלולים. הראשון הוא שליטה בדחפים: המתנה מול צעצוע שזז, ויציאה רק במילה. השני הוא עבודה מול הגירוי האמיתי, ממרחק שבו הכלב עוד מסוגל להקשיב, ובהדרגה קרוב יותר. בטיולים היומיים יש הרבה הזדמנויות לזה, כי חתולים יש בכל מקום.

חשוב לי להגיד בכנות: אצל חלק מהכלבים, דחף הטריפה לא ייעלם, ותמיד יהיו מצבים שבהם צריך רצועה. זה לא כישלון של האילוף. זה הכלב שיש לכם, והמטרה היא חיים בטוחים ומספקים איתו, לא כלב אחר.

המונחים הקרובים: דחף רעייה הוא גרסה מעוצבת של אותו רצף, עוררות היא מה שעולה בגוף ברגע שהכלב מאתר, ותסכול מחסום הוא מה שקורה לא פעם כשכלב עם דחף חזק רואה חתול מעבר לגדר ולא יכול להגיע אליו.