מגע באף

מגע באף הוא אחד התרגילים הפשוטים ביותר באילוף, והוא אחד השימושיים ביותר. הכלב לומד לגעת עם קצה האף שלו בכף היד שלכם, או בחפץ מסוים, כשאתם נותנים לו סימן. באנגלית קוראים לזה targeting או hand target. נשמע כמו טריק, ובפועל הוא כלי שמשמש לקריאה, להזזת הכלב בלי למשוך, להסטת תשומת לב מגירוי מלחיץ, ולהרגלה לטיפולים. ויש בו עוד משהו חשוב: כמעט כל כלב מצליח בו מהר מאוד.

למה תרגיל כל כך פשוט עובד כל כך טוב

יש לו שלוש תכונות שקשה למצוא ביחד. הראשונה היא שהוא ברור. יש בו נקודת סיום מוגדרת: האף נוגע ביד. אין שאלה של “כמה קרוב” או “כמה זמן”. הכלב יודע בדיוק מתי הוא הצליח, וגם אתם יודעים.

השנייה היא שהוא מבוסס על משהו שהכלב עושה ממילא. כלבים חוקרים את העולם עם האף, ויד מושטת היא משהו שהם כמעט תמיד באים לרחרח. לכן אפשר ללכוד את ההתנהגות בלי לפתות ובלי לדחוף. הכלב מגלה את התשובה בעצמו, וזה בונה אצלו ביטחון.

השלישית היא שהוא נייד. ברגע שהכלב יודע לגעת ביד, היד הופכת לנקודה שהוא רוצה להגיע אליה. אפשר להזיז אותה, ואיתה את הכלב: מצד אחד של הרגל לצד השני, מהספה לרצפה, מהדלת לחדר. בלי משיכה ברצועה ובלי לגעת בקולר.

יש לזה גם צד רגשי. כלב שמגע באף נלמד אצלו עם הרבה פרסים מקבל ממנו הרגשה טובה. כשמבקשים ממנו את המגע במצב קצת מלחיץ, הוא מקבל משהו מוכר וקל לעשות, ובמקרים רבים זה מספיק כדי להחזיר אותו לעצמו.

איך מלמדים, צעד אחרי צעד

1. מושיטים כף יד פתוחה ושטוחה, כמה סנטימטרים מהצד של האף, לא ישר מול הפנים. יד ישר בפנים מרגישה לכלבים רבים מאיימת.
2. ברגע שהאף נוגע, אומרים את הסמן ונותנים פרס מהיד השנייה. היד שהכלב נוגע בה תמיד ריקה, אחרת הוא ילקק אותה בחיפוש אחרי אוכל.
3. מורידים את היד מאחורי הגב, ומושיטים שוב. עשר עד עשרים חזרות, עד שהכלב נוגע בכוונה ומהר.
4. מוסיפים מילה, למשל “גע”, רגע לפני שמושיטים את היד.
5. מזיזים את היד: קצת יותר רחוק, קצת יותר גבוה, בצד השני. בהמשך, צעד אחורה, כך שהכלב צריך לבוא אליכם כדי לגעת.

רוב הכלבים מבינים את זה בתוך אימון אחד או שניים. כלבים שמפחדים מידיים, או כלבים שעברו טיפול קשה, יכולים לקחת יותר זמן, ואצלם מתחילים ביד רחוקה יותר ובלי להתכופף מעליהם.

דוגמה מהבית: הכלב שמתקבע בחלון

מצב שאני פוגש הרבה: כלב שעומד ליד החלון ומתחיל לנבוח על כל מי שעובר בחוץ. בעלים בדרך כלל קוראים לו, מושכים בקולר או צועקים, וזה נגמר לרוב בעוד נביחות. כשהכלב יודע מגע באף, יש אפשרות אחרת. ברגע הראשון שהוא מתקבע, לפני הנביחה, מושיטים יד בצד ואומרים “גע”. הכלב מסתובב, נוגע, מקבל פרס. היד זזה עוד צעד לכיוון הסלון, והוא בא אחריה, ושם מקבל עוד פרס. בתוך שניות הוא כבר רחוק מהחלון, בלי שמישהו נגע בו.

זה עובד כי הקשב שלו עבר ממה שבחוץ לפעולה שהוא מכיר ושמשתלמת לו. בהמשך, אצל כלבים רבים, ההתקבעות עצמה מתחילה להיות סימן להסתכל על הבעלים, כי הם כבר מצפים ליד.

הטעות הנפוצה: יד עם אוכל, ויד שמגיעה מאוחר מדי

הטעות הראשונה היא להחזיק פרס ביד שהכלב צריך לגעת בה. הכלב יגיע, אבל הוא יגיע אל האוכל, ילקק, ינשנש, ולא ילמד לגעת. היד הנוגעת ריקה, תמיד. הפרס מגיע מהיד השנייה.

הטעות השנייה היא להשתמש במגע באף רק כשהכלב כבר בשיא התגובה. כלב שנובח ומשתולל על כלב אחר נמצא מעבר לסף התגובה שלו, והוא לא יראה את היד. מגע באף הוא כלי לרגע שלפני, לא לרגע שבו הכל כבר התפוצץ. ואם הוא לא עובד, זה בדרך כלל סימן שצריך להתרחק מהגירוי, לא לבקש יותר.

הטעות השלישית היא להשתמש בו כדי להביא את הכלב לדבר שהוא לא אוהב. אם “גע” תמיד מוביל לגזירת ציפורניים, הוא יהפוך לפקודה מורעלת, כמו כל פקודה אחרת.

איך זה נראה בפועל, בבית ובאילוף בפנסיון

אני משתמש במגע באף כמעט אצל כל כלב, ובמיוחד בשני סוגים. אצל כלבים ביישנים או כבויים, הוא נותן הצלחות מהירות שבונות ביטחון. אצל כלבים עם ריאקטיביות, הוא כלי להסטת קשב ולהזזה בטיולים. גם את הקריאה אני מסיים לא פעם במגע ביד, כדי שתהיה לה נקודת סיום ברורה ליד הרגליים, ולא חצי מטר מהן.

שימוש נוסף, פחות מוכר, הוא בהרגלה לטיפול: כלב שלומד להחזיק את האף על היד, או על חפץ, בזמן שנוגעים בו, מקבל דרך להשתתף בטיפול ולא רק לסבול אותו. זה מפורט בהרגלת טיפול: ציפורניים, מברשת ווטרינר.

המונחים הקרובים הם לכידה, הדרך שבה מלמדים את המגע הראשון, ופיתוי, שבו היד מחזיקה אוכל. מגע באף דומה לפיתוי במראה, אבל הפוך במהות: היד ריקה, והכלב בא אליה כי הוא בחר, לא כי הוא הולך אחרי ריח.