הרגלת טיפול: ציפורניים, מברשת וביקור אצל הווטרינר

רוב הבעלים מגלים שהכלב שלהם לא מוכן שייגעו לו בכפות ביום שבו הציפורניים כבר ארוכות מדי, או בחדר של הווטרינר כשצריך לבדוק אוזן כואבת. זה בדיוק הזמן הגרוע ביותר להתחיל ללמד. הרגלת טיפול היא אחד הדברים הכי שימושיים שאפשר לתת לכלב, היא לוקחת כמה דקות ביום, ובכל זאת כמעט אף אחד לא עושה אותה עד שהיא נחוצה.

למה כלבים מתנגדים לטיפול

כלב לא נולד מבין למה מחזיקים לו את הכף או פותחים לו את הפה. מבחינתו, ידיים שמחזיקות אותו בכוח, מכשיר שמשמיע רעש ליד הפנים, ואדם שמתכופף מעליו הם בדיוק מה שהיה מאיים עליו בטבע. כלב שמסכים לזה עושה את זה כי הוא למד שזה בטוח, לא כי זה טבעי לו.

ושני דברים מחמירים את זה. הראשון: הכפות, האוזניים והזנב הם אזורים רגישים במיוחד אצל רוב הכלבים, ונגיעה בהם מרגישה אחרת מליטוף על הגב. השני: טיפול נעשה בדרך כלל בדיוק כשמשהו לא בסדר. אוזן מודלקת, פצע בכף, ציפורן שנשברה. הכלב פוגש את הידיים ליד האזור הזה כשהוא כבר כואב, ולומד שהן מביאות כאב.

והדבר השלישי, החשוב מכולם: לפעמים מספיקה פעם אחת. גזירה שחתכה בבשר החי של הציפורן, או ביקור שבו החזיקו את הכלב בכוח חמישה אנשים, יכולים ללמד אותו בבת אחת לפחד מכל המצב. זאת למידה חד-פעמית, והיא הסיבה שאני כל כך זהיר עם “רק נסיים את זה מהר”. מה שמסיימים מהר בכוח היום מתארך מאוד בכל פעם אחר כך.

העיקרון: הכלב מסכים, ואתם עוצרים לפני שהוא מתנגד

כל ההרגלה בנויה על שני רעיונות. הראשון הוא התניה נגדית: כל נגיעה מביאה משהו טוב מאוד, כך שהנגיעה עצמה מתחילה לנבא משהו טוב. השני הוא דה-סנסיטיזציה: מתקדמים בצעדים קטנים מספיק כדי שהכלב לא יגיע ללחץ אף פעם.

ומעל שניהם, דבר שמשנה את כל התמונה: לתת לכלב דרך להגיד הפסקה. כלב שיודע שאם הוא מתרחק, הטיפול נעצר, נשאר. כלב שלמד שאין לו יציאה, מתחיל להתנגד מוקדם יותר וחזק יותר בכל פעם. זה נשמע הפוך, אבל כלב שיש לו בחירה מסכים להרבה יותר.

את זה עושים עם תנוחת הסכמה, כמו הנחת סנטר על כרית או עמידה על שטיחון מסוים. כל עוד הכלב בתנוחה, ממשיכים. כשהוא יוצא ממנה, עוצרים בלי להגיד כלום, ומחכים שיחזור. אם הוא לא חוזר, ביקשתם יותר מדי, ובפעם הבאה מתחילים צעד אחד אחורה.

איך מלמדים הנחת סנטר

זה התרגיל הראשון שאני מלמד לפני כל עבודת טיפול, והוא לוקח כמה ימים.

1. מחזיקים פרס ביד אחת, ואת היד השנייה, פתוחה וכף למעלה, מניחים מתחת לסנטר של הכלב, קרוב מאוד.
2. כל נגיעה של הסנטר ביד מקבלת סמן ופרס. בהתחלה זה קורה במקרה, וזה מספיק.
3. מחכים שתי שניות לפני הפרס, אחר כך חמש, אחר כך עשר. הכלב לומד שהסנטר נשאר.
4. מעבירים לכרית או לשרפרף נמוך, כדי ששתי הידיים שלכם יתפנו.
5. מוסיפים נגיעה קטנה בזמן שהסנטר מונח: בכתף, באוזן, בכף. אם הסנטר נשאר, פרס. אם הוא מתרומם, עוצרים, ומחכים שיחזור.

מהרגע הזה יש לכם שפה משותפת עם הכלב על הטיפול: הוא אומר כן בסנטר, ואתם מכבדים את זה כשהוא אומר לא.

מה עושים מחר בבוקר: ציפורניים, צעד אחרי צעד

הציפורניים הן מה שרוב הבעלים צריכים, ולכן הן כאן במלואן. כל שלב נמשך כמה ימים, כמה דקות ביום, ועוברים לבא רק כשהכלב רגוע לגמרי.

1. נגיעה בכתף, פרס. מתחילים רחוק מהכף. נגיעה של שנייה, פרס, הפסקה. עשר פעמים.
2. מחליקים יד לאורך הרגל. מהכתף עד מעל הכף, פרס, הפסקה.
3. נגיעה בכף. שנייה אחת, פרס. בלי להחזיק.
4. החזקה קצרה. אוחזים בכף לשנייה, משחררים, פרס. אחר כך שתיים, שלוש, חמש.
5. נגיעה בציפורן אחת. מחזיקים כף, נוגעים בציפורן באצבע, פרס.
6. הגוזז נכנס לתמונה. קודם הוא רק מונח לידכם. אחר כך אתם מרימים אותו, ואז נותנים פרס. אחר כך נוגעים איתו בכף, ואז פרס.
7. הצליל. גוזזים ספגטי יבש או מקל קטן ליד הכלב, ונותנים פרס. כך הצליל מנבא פרס עוד לפני שהוא קשור לציפורן.
8. ציפורן אחת. גוזזים קצה קטן של ציפורן אחת, ונותנים פרס גדול. וזהו להיום.
9. ציפורן ביום. כל יום ציפורן אחת או שתיים. אחרי שבועיים כל הכפות גזורות, והכלב לא חווה רגע אחד של מאבק.

כמה לחתוך? רק את הקצה. בציפורן בהירה רואים את החלק הוורוד שבפנים, וחותכים לפניו. בציפורן כהה חותכים בפרוסות דקות, ועוצרים כשבמרכז החתך מופיעה נקודה כהה ורכה. משייף ציפורניים חשמלי או פצירה הם אלטרנטיבה טובה לכלבים שנבהלים מהגוזז, והם מורידים את הסיכון לחתוך בבשר. גם להם עושים את אותה הרגלה, כולל הצליל והרטט.

שאר הגוף: מה מתרגלים ואיך

אותו עיקרון בדיוק, בכל אזור. הטבלה מסדרת את מה שהכי שווה לתרגל, ואת השלבים בכל אחד.

אזור	למה צריך	איך מתחילים	איפה רוצים להגיע
אוזניים	ניקוי, בדיקה, טיפות	נגיעה בבסיס האוזן, פרס	הרמת האוזן והסתכלות פנימה לכמה שניות
פה ושיניים	צחצוח, בדיקה, מתן כדור	הרמת שפה לשנייה, פרס	פתיחת פה עדינה וצחצוח של צד אחד
עיניים	טיפות, ניקוי	יד ליד הפנים, פרס	החזקת ראש עדינה וטיפה דמיונית מבקבוק ריק
פרווה	הברשה, בדיקת קרציות	מברשת על הגב לשנייה, פרס	הברשה של כל הגוף, כולל בטן ורגליים
זנב ואחוריים	בדיקה, מדחום	נגיעה בבסיס הזנב, פרס	הרמה קצרה של הזנב
כל הגוף	בדיקה אצל הווטרינר	יד אחת על הגב, השנייה על החזה	החזקה עדינה כמו בבדיקה, עשר שניות

צחצוח שיניים, למשל, מתחיל באצבע עם מעט משחה לכלבים שהכלב מלקק כפרס, ממשיך באצבע על השיניים, ורק בסוף מגיעה מברשת. את סוג המשחה ותדירות הצחצוח שמתאימים לכלב שלכם כדאי לבדוק עם הווטרינר, וחשוב להשתמש רק במשחה שמיועדת לכלבים.

ביקור אצל הווטרינר: איך מכינים אותו

רוב הכלבים פוגשים את המרפאה רק כשמשהו לא נעים קורה בה. אפשר לשנות את זה עם מעט מאוד מאמץ.

ביקורים שמחים. פעם או פעמיים בחודש, בלי סיבה, עוברים במרפאה. נכנסים, שוקלים על המשקל, מקבלים פרס מהצוות אם הם מסכימים, ויוצאים. רוב המרפאות שמחות על זה כשמתאמים מראש ובשעה שקטה.

חדר ההמתנה. חדר המתנה מלא בכלבים לחוצים ובחתולים הוא תחילת ביקור קשה. אם אפשר, מחכים ברכב או בחוץ ומבקשים שיקראו לכם כשהחדר פנוי.

הבדיקה כמשחק בבית. כל מה שהווטרינר עושה, אפשר לתרגל קודם בבית: החזקה עדינה, הרמת שפה, הסתכלות באוזן, נגיעה בבטן. כלב שעשה את זה מאות פעמים בסלון עם פרסים פוגש בבדיקה משהו מוכר.

לספר לצוות מראש. אם הכלב נלחץ, נוהם או נשך פעם, אומרים את זה לפני הבדיקה ולא אחרי. זה לא מבייש, זה מגן על כולם, כולל הכלב. צוות שיודע עובד אחרת.

מחסום פה שהורגל מראש. זה החלק שאנשים הכי מתנגדים לו, וזה מה שהכי עוזר. כלב שהמחסום אומר לו פרס, כי הכניס אליו את האף עשרות פעמים בבית וקיבל משהו טעים, יכול לקבל טיפול בבטחה גם ביום שהוא כואב ומבוהל. כלב שפוגש מחסום בפעם הראשונה כשמחזיקים אותו בכוח לומד לשנוא גם את המחסום. ההרגלה לוקחת שבועיים של דקות ביום, ושווה לעשות אותה גם אם הכלב שלכם מעולם לא נשך.

ביום הביקור עצמו

טיול רגוע לפני, כדי שהצרכים והאנרגיה ייצאו בחוץ. ארוחה קלה, אלא אם הווטרינר ביקש צום לקראת בדיקה או הרדמה. פרסים טעימים במיוחד בכיס, אותם פרסים שאתם שומרים לרגעים חשובים. בתוך החדר, אתם ליד הראש של הכלב, מדברים בקול רגיל ונותנים פרס על כל רגע של שקט. אם הכלב מאוד לחוץ, אפשר לבקש מהווטרינר לבדוק אותו על הרצפה ולא על השולחן, ולעשות את הבדיקה בשלבים קצרים עם הפסקות. ואחרי הביקור, משהו נעים: טיול קצר במקום שהוא אוהב, כדי שהיום לא ייגמר בזריקה.

מה לא לעשות, ולמה

לא להחזיק בכוח “כדי שילמד”. כלב שמוחזק בכוח עד שהוא מפסיק להיאבק לא למד שהטיפול בסדר. הוא למד שאין לו ברירה, ובפעם הבאה הוא יתחיל להיאבק מוקדם יותר. זאת גם הדרך שבה הרבה כלבים לומדים לנשוך בטיפול.

לא להעניש נהמה. נהמה היא האזהרה האחרונה לפני משהו חמור יותר. כלב שנענש עליה לא מפסיק להרגיש את מה שגרם לה, הוא רק מפסיק להודיע. זה בדיוק מה שמתואר בסולם האזהרות: כלב שמדלג על השלבים הנמוכים מגיע מהר יותר לגבוהים.

לא להתגנב. לחכות שהכלב יירדם ואז לגזור לו ציפורן מלמד אותו שאי אפשר לישון בשקט לידכם. כלבים שלמדו את זה ישנים פחות ונבהלים מנגיעה גם כשהיא ליטוף.

לא לעשות הכול באותו יום. גזירה של כל הציפורניים, ניקוי אוזניים וצחצוח בישיבה אחת זה יותר מדי לרוב הכלבים שעוד לא הורגלו. אזור אחד ביום.

לא להציף. להחזיק כלב מפוחד מול המברשת עד שהוא “מתרגל” זאת הצפה, ואצל רוב הכלבים היא מגבירה את הפחד במקום להוריד אותו.

כמה זמן זה לוקח

גור שמתחילים איתו מוקדם לומד את רוב הדברים האלה תוך שבועות, כמעט כמשחק. כלב בוגר בלי היסטוריה רעה מגיע לגזירת ציפורניים רגועה בתוך שבועיים עד ארבעה של כמה דקות ביום. כלב שכבר למד לפחד, כזה שבורח כשהוא רואה את הגוזז, צריך בדרך כלל חודשיים ויותר, כי צריך קודם לפרק את מה שהוא כבר יודע.

בזמן שמתרגלים, החיים ממשיכים. אם הציפורניים ארוכות היום, אפשר לבקש מהווטרינר או מספר כלבים לגזור, בדרך הכי עדינה שאפשר. העיקר הוא לא לנסות לעשות בכוח בבית את מה שעדיין לא הורגל.

ומה שאנשים מופתעים לגלות: גם אחרי שההרגלה הצליחה, היא צריכה תחזוקה. כלב שלא נגעו לו בכפות חצי שנה, כי מישהו אחר גזר לו את הציפורניים, חוזר לעיתים קרובות להסס. שתי דקות בשבוע של נגיעות ופרסים, גם כשאין מה לגזור, שומרות על מה שבניתם.

מתי זה כבר גדול מהרגלה

כלב שנושך או מנסה לנשוך בטיפול, גם אחרי שבועות של עבודה הדרגתית, צריך עזרה מקצועית ולא עוד ניסיונות. קודם כול בדיקה אצל הווטרינר, כי כלב שכואב לו בכף, באוזן או בגב יגן על האזור הזה לא משנה כמה פרסים יקבל. ואחר כך עבודה מסודרת עם מאלף שעובד עם כלבים שנושכים, ועל ההבחנות שם כתבתי בעמוד על כלב נושך.

ואותו דבר לגבי ביקורי הווטרינר: כלב שהפחד שלו מהמרפאה לא יורד, שמרייר, רועד ומנסה לברוח כבר בחנייה, ייעזר ברוב המקרים בשילוב של הרגלה בבית ובתמיכה תרופתית לפני ביקורים. את החלק התרופתי, כמו כל דבר רפואי, לבדוק עם הווטרינר.