מחסום פה

מחסום פה הוא כלי בטיחות שמונע נשיכה. הוא לא עונש, הוא לא פתרון לבעיה, והוא גם לא הצהרה שהכלב מסוכן. מה שהוא נותן לכלב ולבעלים הוא את מה שהם צריכים יותר מהכול כשיש היסטוריה של נשיכה: אפשרות לעבוד בשקט, בלי שאירוע אחד יסיים את הסיפור.

מתי כלב צריך מחסום פה?

כלב צריך מחסום כשיש סיכוי ממשי לנשיכה במצב שאי אפשר להימנע ממנו לגמרי: טיפול אצל הווטרינר, כלב שכבר נשך ויוצא לטיולים, עבודה על תגובה לכלבים אחרים, או בית שבו נכנס תינוק. הוא גם שימושי לכלב שאוכל מהרצפה דברים מסוכנים בטיול, ולכלב שעובר טיפול כואב.

מחסום הוא לא תחליף לניהול. אם אפשר פשוט לא להכניס את הכלב למצב המסוכן, זה עדיף. אבל החיים מכניסים מצבים שאי אפשר לשלוט בהם, ומחסום מורגל הופך אותם מסיכון לאימון.

כלי אברסיבי הוא כלי שעובד דרך אי נוחות או כאב, כמו קולר חשמלי, קולר דוקרנים או חנק. מחסום מורגל בנחת הוא ההפך: הכלב לא מרגיש בו כלום לא נעים, והוא לא משמש כדי לעצור התנהגות. לכן אני לא מכניס אותו לאותה קטגוריה, ולא מתייחס אליו כאל עונש.

איזה מחסום, ולמה זה משנה?

ההבחנה המעשית היא בין מחסום סל למחסום בד. מחסום סל, קשיח ופתוח, מאפשר לכלב לפתוח את הפה, להתנשף, לשתות ולקבל פרסים דרך החורים, ולכן הוא היחיד שמתאים לשימוש ממושך ולעבודה. מחסום בד שסוגר את הלסת מתאים לדקה אצל הווטרינר, ולא לטיול.

הסיבה פיזיולוגית. כלבים מתקררים בעיקר דרך התנשפות, ולא דרך הזעה. מחסום שסוגר את הפה בחום של קיץ ישראלי חוסם את הדרך העיקרית שלהם להוריד חום. וחוץ מזה, כלב שלא יכול לקחת פרס במחסום הוא כלב שאי אפשר לאמן בזמן שהוא עונד אותו.

ההתאמה חשובה כמו הדגם. הסל צריך להיות ארוך מספיק כדי שהכלב יפתח את הפה לגמרי, רחב מספיק כדי שלא ילחץ על הלחיים, ומהודק מאחורי האוזניים כך שאי אפשר להוריד אותו בכף. מחסום שמשפשף את האף הופך לבעיה חדשה תוך ימים.

איך מרגילים כלב למחסום בלי מאבק?

מרגילים בהדרגה, לפני שצריך. מחסום בלי דה-סנסיטיזציה מייצר מצוקה ולכן נכשל, ועם הרגלה הוא נעשה לא מעניין. ההרגלה עובדת על אותו עיקרון כמו התניה נגדית: המחסום מבשר דברים טובים.

סדר שעובד, שבועיים, פעמיים ביום, דקה או שתיים בכל פעם:

1. יד שמחזיקה את המחסום, ופרס מהיד השנייה. הכלב לא צריך לעשות כלום.
2. אף שנוגע בסל, פרס.
3. אף שנכנס לשנייה בשביל פרס שמונח בתוך הסל.
4. שלוש שניות בפנים, אחר כך עשר, עם פרסים דרך החורים.
5. רצועות סגורות לחמש שניות, ואז חצי דקה, ואז דקה.
6. הליכה בבית עם מחסום, ואחר כך יציאה קצרה לרחוב.

אצל רוב הכלבים זה עובר חלק אם לא מדלגים על שלבים. הסימן לכך שהלכנו מהר מדי הוא כלב שמשפשף את המחסום ברצפה או בכפות. במקרה כזה חוזרים שני שלבים אחורה, ונשארים שם כמה ימים. אין כאן מרוץ, ושבוע נוסף של הרגלה זול בהרבה ממחסום שהכלב שונא.

איך נראה מחסום בחיים עצמם, אחרי ההרגלה?

כשההרגלה עבדה, המחסום הופך לחלק מהציוד, כמו הרצועה. הכלב רואה אותו ליד הדלת ומבין שיוצאים, מכניס את האף בעצמו ומחכה לסגירה. זה המצב שאליו מכוונים, ולא כלב שסובל את המחסום בשקט.

בטיול, כלב עם מחסום מורגל יכול לרחרח, לשתות מקערה רחבה ולקחת פרסים דרך החורים. אני ממליץ על פרסים רכים או ממרח בשפופרת, כי חתיכות קשות קטנות נופלות מהסל. בבית, כשיש אורחים או ילדים מבקרים, המחסום נכנס עשר דקות לפני שהם מגיעים, כדי שהכלב לא יקשר אותו לצלצול בדלת.

את ההרגלה צריך לתחזק. מחסום שיוצא מהארון רק פעם בשלושה חודשים לביקור אצל הווטרינר יחזור להיות חפץ חשוד. כמה דקות פעם בשבוע, עם משהו טעים בפנים, מספיקות כדי לשמור עליו ניטרלי. וכלב שעבר ממחסום להרגלים טובים לאורך זמן לא חייב להישאר איתו לנצח. ההחלטה להוריד אותו נעשית לאט, מצב אחרי מצב, ולא ביום אחד.

מה הטעות שמקלקלת את המחסום לשנים?

הטעות היא לשים מחסום בפעם הראשונה בדיוק ברגע שצריך אותו, בדרך כלל במרפאה או אחרי אירוע נשיכה. הכלב מקשר את המחסום לדבר הגרוע ביותר שקרה לו באותו יום, ואז יש שתי בעיות במקום אחת. מי שיודע שיהיה טיפול אצל הווטרינר בעוד חודש, מתחיל את ההרגלה היום. על הכנה לטיפולים ולביקורים במרפאה יש עוד במדריך על הרגלת טיפול: ציפורניים, מברשת ווטרינר.

טעות שנייה היא לחשוב שמחסום הופך את המצב לבטוח, ולכן מותר להכניס את הכלב לכל מקום. כלב עם מחסום עדיין מרגיש את מה שהוא מרגיש. אם הוא עולה בסולם האזהרות, המחסום מונע את הנזק, אבל החוויה נרשמת. לכן עובדים במרחקים שבהם הכלב רגוע, גם כשהוא עונד מחסום.

וחשוב לומר בפירוש: מחסום מונע נשיכה והוא לא מטפל בתוקפנות עצמה. ההקשר הרחב, ומה עושים עם הסיבה, נמצא בעמוד על כלב שנושך. כלב שמתחיל לנשוך פתאום, או שמגיב בעיקר כשנוגעים בו במקום מסוים, צריך קודם בדיקה רפואית, כי כאב הוא סיבה שכיחה לנשיכה חדשה. וגם התאמת מחסום לכלב עם קוצר נשימה או פנים שטוחות כדאי לבדוק עם הווטרינר.