מרטינגייל

מה זה מרטינגייל, ולמי הוא באמת מתאים?

מרטינגייל הוא קולר משני חלקים: רצועה רחבה סביב הצוואר ולולאה קטנה שמתהדקת כשיש מתח ברצועה, עד גבול שאי אפשר לעבור. הוא נועד למנוע מכלב להחליק החוצה מהקולר. הוא מתאים בעיקר לכלבים שהראש שלהם צר יותר מהצוואר, ולכלבים שנבהלים ונסוגים אחורה.

הדוגמה הקלאסית היא גרייהאונד וויפט, שאצלם הצוואר רחב יותר מהראש וכל קולר שטוח שרפוי מספיק כדי להיות נוח פשוט נשלף. אבל הוא שימושי גם הרבה מחוץ לגזעים האלה. כלב שאומץ ממחסה ועדיין לא בטוח ברחוב, כלב שנבהל מרעשים, כלב שלמד שכשהוא נסוג אחורה בכוח הקולר יוצא מעל האוזניים. אצל כל אלה הרגע המסוכן הוא לא המשיכה קדימה. הוא הנסיגה אחורה.

ומה הוא לא: הוא לא כלי אילוף. הוא לא מלמד את הכלב שום דבר, ובצדק. הוא פשוט סוגר דלת אחת, את האפשרות לצאת מהקולר, ומשאיר את כל השאר לעבודה. מי שקונה מרטינגייל כדי שהכלב יפסיק למשוך יתאכזב. מי שקונה אותו כדי שהכלב לא ייעלם ברגע של בהלה יקבל בדיוק את מה שהוא צריך.

במה מרטינגייל שונה מקולר חנק?

ההבדל הוא הגבול המובנה. מרטינגייל שהותאם נכון מגיע למצב ההדוק שלו כשהוא עדיין רפוי מעט סביב הצוואר. הוא אוסף את העודף, ולא מצמצם את ההיקף מעבר לזה. קולר חנק, או רצועת לולאה שמשמשת כקולר, ממשיכים להתהדק כל עוד יש מתח.

מה קורה בראש של הכלב: עם מרטינגייל מותאם, הכלב בקושי מרגיש שמשהו קרה כשהלולאה נסגרת. הוא פשוט לא יכול לצאת. עם כלי שמתהדק בלי גבול, הכלב מרגיש לחץ על הקנה, והלחץ הזה מתחבר במוח שלו למה שהוא ראה באותו רגע. כלב אחר, אופניים, ילד שרץ. ככה נבנית רגישות לגירויים שנמצאים בטווח, ולפעמים תגובתיות שלא הייתה שם קודם.

בגלל זה אני לא ממליץ על קולר חנק, על דוקרנים או על קולר חשמלי. הם עובדים דרך אי נוחות או כאב, וזה מה שהופך אותם לכלי אברסיבי. אני מבין למה אנשים מגיעים אליהם, בדרך כלל אחרי חודשים של משיכה מתישה. אבל המחיר נגבה מהכלב, ולפעמים גם מהקשר ביניכם, והוא לא הכרחי.

איך מתאימים מרטינגייל נכון?

מתאימים בשני מצבים. במצב ההדוק, כשהלולאה נמשכת עד הסוף, צריכות להיכנס אצבע או שתיים בין הקולר לצוואר. במצב הרפוי, הקולר לא עובר מעל האוזניים כשמושכים אותו קדימה. אם אחד מהשניים לא מתקיים, הקולר לא מותאם, וצריך לכוון אותו מחדש.

בפועל:

1. מלבישים את הקולר מעל הראש, כשהלולאה פתוחה ורפויה.
2. מושכים את הטבעת של הלולאה עד ששתי הטבעות של החלק הראשי כמעט נוגעות זו בזו.
3. בודקים במצב הזה שנכנסות אצבע או שתיים מתחת לקולר. אם לא נכנס כלום, הוא קצר מדי.
4. מרפים ומנסים להוריד אותו קדימה מעל האוזניים. אם הוא עובר, הוא ארוך מדי.
5. מכוונים את האבזם של החלק הראשי, וחוזרים על הבדיקה.

כדאי גם לבחור קולר רחב. ככל שהרצועה סביב הצוואר רחבה יותר, הלחץ מתפזר על שטח גדול יותר. בכלבים עם צוואר ארוך ודק זה הבדל שמרגישים. ואת תג השם והטלפון תולים על הטבעת של החלק הראשי, לא על הלולאה, כדי שהמשקל שלו לא ימשוך אותה למטה.

מה הטעות הנפוצה עם מרטינגייל, ומה היא מלמדת?

הטעות הנפוצה היא להתאים אותו קצר במכוון, כדי שילחץ כשהכלב מושך. זה הופך כלי בטיחות לכלי לחץ. הכלב לא לומד ללכת יפה, הוא לומד שהטיול כואב, ומשיכה רצופה נגד לחץ רק מחזקת את רפלקס לחץ נגד לחץ ואת המשיכה עצמה.

טעות שנייה היא לחשוב שמרטינגייל פותר משיכה. הוא לא נבנה לזה. כלב בשלושים קילו שמושך ברציפות אינו הבעיה שמרטינגייל פותר. שם הכלי המעשי הוא רתמה קדמית, והעבודה האמיתית היא על ההליכה ברצועה רפויה עצמה. כלי מונע החלקה, ואילוף מלמד הליכה. אין כלי שעושה את שני הדברים.

טעות שלישית היא להשאיר אותו על הכלב בבית, ללא השגחה. הלולאה יכולה להיתפס בכלוב, בגדר או בשן של כלב אחר במשחק, ואז היא מתהדקת בדיוק כשאף אחד לא נמצא לידו.

מרטינגייל או רתמה, ומתי זה כבר עניין לווטרינר?

לכלב שנשלף מהקולר, מרטינגייל מותאם הוא פתרון טוב ופשוט. לכלב שמושך חזק, רתמה עדיפה, כי היא מורידה את העומס מהצוואר לגמרי. יש כלבים שצריכים את שניהם: רתמה לרצועה, ומרטינגייל עם תג כגיבוי, למקרה שהכלב מצליח לצאת גם מהרתמה.

אני מחליט לפי השאלה מה הסיכון בפועל. כלב שנבהל ברחוב ונסוג אחורה בקולר רגיל, נשלף ונעלם לכביש. במרטינגייל מותאם זה לא קורה, בלי שהצוואר מתהדק. כלב שמושך קדימה כל הטיול צריך עבודה על ההליכה, ובינתיים כלי שלא לוחץ על הצוואר בכלל. השוואה מלאה בין הכלים נמצאת במדריך על רצועה, רתמה וקולר, ומי שהמשיכה כבר שולטת לו בטיול ימצא את ההרחבה בעמוד על כלב שמושך ברצועה.

ועוד דבר. כלב שמשתעל אחרי טיול, נשמע כמו אווז כשהוא מתרגש, או שיש לו קנה נשימה רגיש, לא צריך שום לחץ על הצוואר, גם לא לחץ מוגבל. אצל כלבים קטנים ואצל כלבים עם אף קצר זה נפוץ יותר. במקרים כאלה עדיף לעבור לרתמה ולבדוק עם הווטרינר.