קולר דוקרנים

קולר דוקרנים, שנקרא גם קולר קוצים או פינץ’, בנוי מחוליות מתכת שמחוברות זו לזו, ולכל חוליה שני קצוות שפונים פנימה אל הצוואר. כשהרצועה רפויה, הקצוות כמעט לא לוחצים. כשהרצועה נמתחת, הקולר מתהדק והקצוות ננעצים בעור. מבחינה מקצועית הוא כלי אברסיבי: הוא עובד בדיוק כי הלחץ הזה לא נעים.

איך קולר דוקרנים עובד, מבחינת הלמידה?

מבחינת הלמידה, קולר דוקרנים פועל בשתי דרכים. הראשונה היא חיזוק שלילי: הצוואר כואב כשהרצועה מתוחה, והכאב נפסק כשהכלב מרפה. הכלב לומד להימנע מהמתיחה כדי להימנע מהכאב. השנייה היא עונש חיובי: משיכה קצרה ברצועה ברגע שהכלב עושה משהו לא רצוי, כדי שההתנהגות תפחת.

ובאמת, הוא עוצר משיכה מהר. רואים את זה ביום הראשון, וזה מה ששכנע הרבה אנשים לקנות אותו. הכלב שגרר אתכם ברחוב הולך פתאום לידכם. השאלה היא לא אם הוא עוצר משיכה, אלא מה הכלב לומד בדרך, ומה נשאר כשהקולר יורד.

למה אני לא עובד איתו

אני לא עובד עם קולר דוקרנים, ולא ממליץ עליו. לא כי אני חושב שמי שמשתמש בו לא אוהב את הכלב שלו. רוב האנשים שקונים אותו עושים את זה מתוך ייאוש, אחרי שנגררו על המדרכה, נפלו או נפצעו. אבל יש שלוש בעיות שאני לא מצליח לעקוף.

הראשונה היא שהכלי מלמד מה לא לעשות, ולא מה כן. הכלב לומד שמתיחה כואבת. הוא לא לומד שהליכה ליד הרגל משתלמת. ולכן כלבים רבים חוזרים למשוך ביום שמחליפים לקולר רגיל, כי מה שהחזיק את ההליכה היה הציוד, לא ההבנה.

השנייה היא האסוציאציה. כלב לא יודע שהכאב בצוואר בא מהקולר. הוא מרגיש כאב ברגע שבו הוא מסתכל על משהו, ולפעמים מקשר בין השניים. אצל כלב שמגיב לכלבים אחרים, כאב בכל פעם שהוא רואה כלב עלול ללמד אותו שכלבים אחרים הם בדיוק הבעיה. זה ההפך ממה שעבודה על ריאקטיביות מנסה להשיג.

השלישית היא דיכוי של אזהרות. כלב שנענש על נביחה או על נהימה יכול להפסיק להזהיר, בלי להפסיק להרגיש. וכלב שלא מזהיר הוא כלב שקשה יותר לקרוא.

ולגבי מצב הידע: הספרות המקצועית על ציוד אברסיבי לא חד משמעית בכל פרט, אבל ארגוני מקצוע וטרינריים והתנהגותיים רבים ממליצים להימנע ממנו, ובכמה מדינות השימוש בו מוגבל או אסור בחוק. אני לא צריך את המחלוקת הזאת כדי להחליט. אני רואה כל יום כלבים שלומדים ללכת יפה בלי זה.

שלוש טענות ששומעים עליו, ומה עומד מאחוריהן

“הוא מחקה את הנשיכה של האם בעורף.” זה משפט ששומעים הרבה, ואין לו בסיס. כלבות לא מחנכות גורים בנשיכות קצובות בצוואר בכל פעם שהם מתקדמים מהר מדי, והכלב לא חווה את הקולר כשיחה עם אמו. הוא חווה אותו כלחץ בצוואר.

“הוא עדין יותר מקולר חנק.” ייתכן שהלחץ מפוזר אחרת, אבל ההשוואה היא בין שני כלים שעובדים דרך אי נוחות. השאלה הנכונה היא לא איזה מהם פחות כואב, אלא האם צריך כאב בכלל כדי ללמד הליכה. ברוב המוחלט של הכלבים, לא.

“בלעדיו לא הייתי מצליח להחזיק אותו.” זאת הטענה הכי אמיתית מהשלוש, והיא בעיית בטיחות שצריך לפתור מיד. אבל הפתרון המיידי לבעלים שלא מצליחים להחזיק כלב גדול הוא רתמה מתאימה, מסלול שקט ושעות פחות עמוסות, ולא כאב.

דוגמה מהיום יום: מה עושים במקום

הסיבה הנפוצה ביותר לקולר דוקרנים היא משיכה ברצועה של כלב גדול וחזק. אז הנה החלופה, לאותה בעיה בדיוק. קודם כל ציוד שמקל: רתמה עם חיבור קדמי, שמסובבת את הכלב הצידה כשהוא מושך ומורידה את הכוח שלו בלי לגרום כאב. אחר כך כלל אחד ועקבי: רצועה מתוחה, עוצרים במקום. רצועה רפויה, ממשיכים, ולפעמים גם פרס. ובימים הראשונים, טיולים במקומות שקטים יותר, כדי שהכלב יצליח יותר משהוא נכשל.

זה לוקח יותר זמן מקולר דוקרנים ביום הראשון. אחרי שלושה עד ארבעה שבועות של עבודה עקבית, ההבדל בדרך כלל הפוך: הכלב הולך לידכם כי זה משתלם לו, וזה נשאר גם עם רתמה רגילה וגם עם קולר שטוח.

איך זה נראה בבית ובאילוף בפנסיון

כלבים מגיעים אליי לפעמים עם קולר דוקרנים, אחרי שהבעלים ניסו אותו בעצמם או לפי המלצה של מישהו. אני מוריד אותו מהיום הראשון ועובר לרתמה או לקולר רגיל, והעבודה על הליכה ברצועה רפויה מתחילה משם. בימים הראשונים הכלב לרוב מושך יותר, כי מה שעצר אותו נעלם. זה צפוי, וזה לא אומר שהוא צריך את הקולר. זה אומר שהוא עוד לא למד מה כן.

אני גם מסביר לבעלים, בלי להטיף, למה הקולר לא חוזר הביתה איתו. לא כי הם עשו משהו רע, אלא כי מה שהכלב לומד אצלי מבוסס על כך שהליכה יפה משתלמת לו. אם בבית הדבר שמחזיק את ההליכה הוא שוב כאב, הוא יחזור ללמוד את השיעור הישן.

ובמפגש בפנסיון ובמפגש המסירה אני מראה לבעלים את הרגע שבו הרצועה מתחילה להימתח, עוד לפני המשיכה עצמה. ברוב המקרים יש שנייה שבה הכלב מאט, מרים ראש או מסתכל הצידה, וזאת השנייה לעצור או לתגמל. מי שלומד לראות אותה כבר לא צריך כלי שיעצור את הכלב בשבילו.