שרשור

שרשור הוא חיבור של כמה התנהגויות לרצף אחד, שבו סיום חוליה אחת הוא הסימן להתחלת הבאה. בבית זה כל מה שכולל יותר מצעד אחד: לבוא, לעקוף, להתיישב בצד, לחכות. גם דבר פשוט כמו לצאת לטיול הוא שרשרת: לשבת ליד הדלת, לחכות שהיא תיפתח, לצאת רק אחרי מילה, לעצור בשביל. והחלק שמפתיע בעלים הוא שכלבים בונים שרשראות לבד, גם כאלה שלא תכננתם, ולפעמים הן מסבירות התנהגויות שנראות לכם חסרות היגיון לגמרי.

איך בונים רצף של כמה התנהגויות?

רצף מורכב נבנה בדרך כלל מהסוף להתחלה, וזה נשמע הפוך עד שמבינים למה. כשמלמדים קודם את החוליה האחרונה, כל חוליה חדשה שמתווספת לפניה מובילה את הכלב למשהו שהוא כבר מכיר ומצליח בו. החוליה המוכרת עצמה הופכת לפרס, כי הכלב יודע שאחריה בא תגמול. הוא לא מאבד ביטחון באמצע, כי הוא תמיד מתקדם לכיוון הקל.

קודם מלמדים כל חוליה בנפרד, בדרך כלל בעיצוב התנהגות או בלכידה, ורק אחר כך מחברים. כל חוליה צריכה להיות יציבה לפני שמחברים אותה לבאה: אם הישיבה עוד לא אמינה לבד, היא לא תהיה אמינה בסוף רצף של ריצה.

הפקודה נאמרת פעם אחת בתחילת הרצף, ולא לפני כל חוליה. אם צריך לומר “בוא”, ואז “תעצור”, ואז “שב”, לא בנינו רצף אלא שלוש פקודות נפרדות, והכלב תלוי בכם בכל שלב. רצף אמיתי מתחיל במילה אחת ונגמר בפרס אחד.

דוגמה: אליי כשרשרת של ארבע חוליות

“אליי” נראה כמו פקודה אחת, והוא בעצם רצף של ארבע חוליות: להסתובב לכיווני, לרוץ אליי, לעצור קרוב, להתיישב. אם מתגמלים את הכלב ברגע שהוא מגיע, הוא לומד רצף של שלוש חוליות, וקופץ עליי בסוף או נעצר מטר ממני ומסתובב חזרה. אם מתגמלים רק אחרי ההתיישבות, אחרי שלושים עד חמישים חזרות, הישיבה הופכת לחלק מהחזרה ולא לבקשה נוספת.

ההבדל בין שתי הגרסאות הוא פרס אחד שיצא שנייה מוקדם מדי. זה גם מסביר למה הרבה בעלים מתלוננים על כלב “שבא, אבל לא עד הסוף”. הוא בא בדיוק עד הנקודה שבה תוגמל.

דוגמה ביתית נוספת היא היציאה מהדלת. הרצף שרוב הבתים רוצים: הכלב יושב, הדלת נפתחת, הוא מחכה, הוא יוצא אחרי מילת שחרור. בונים אותו מהסוף: קודם מילת השחרור כשהדלת כבר פתוחה, אחר כך המתנה של שנייה לפני המילה, אחר כך המתנה בזמן שהדלת נפתחת, ורק בסוף הישיבה לפני שנוגעים בידית.

הטעות הנפוצה: שרשרת שהבית בנה בלי לשים לב

הטעות השכיחה היא שרשרת לא מכוונת שהבית בנה. הכלב נובח, הבעלים אומר “שב”, הכלב מתיישב ומקבל פרס. אחרי שבועיים יש לכם כלב שנובח כדי להתיישב כדי לקבל. מבחינתו זה רצף הגיוני לגמרי: נביחה היא החוליה הראשונה, והיא זאת שמתחילה את כל הסיפור.

אותו דבר קורה עם קפיצה. כלב קופץ על אורח, הבעלים מבקש ממנו לרדת ולשבת, ומתגמל את הישיבה. הקפיצה הפכה לדרך לבקש מהבעלים פקודה, והפקודה היא הדרך לפרס. ואותו דבר קורה עם נדנוד ליד השולחן, עם גירוד בדלת ועם יבבה בכלוב. בכל המקרים האלה ההתנהגות הטובה בסוף אמיתית, והבעיה היא מה שעומד לפניה.

אם אתם מתגמלים התנהגות שבאה כתגובה להתנהגות לא רצויה, בדקו קודם מה החוליה הראשונה בשרשרת. הדרך לשבור את זה:

1. אחרי ההתנהגות הלא רצויה, לא מבקשים מיד פקודה ולא מתגמלים.
2. מחכים שלוש עד חמש שניות של שקט.
3. רק אז מבקשים משהו פשוט ומתגמלים.
4. במקביל, מתגמלים בנדיבות את ההתנהגות הטובה כשהיא מופיעה בלי החוליה הלא רצויה לפניה, למשל ישיבה ליד השולחן בלי נביחה קודם.

בדרך כלל רואים שינוי ברור תוך שבוע או שבועיים, כשכולם בבית עושים אותו דבר.

כמה זמן לוקח לבנות רצף, וכמה זמן לפרק אחד

רצף קצר של שתיים או שלוש חוליות, כמו ישיבה לפני הדלת ויציאה אחרי מילה, נבנה ברוב הכלבים בשבוע או שבועיים של תרגול יומי קצר. רצף ארוך יותר, כמו אליי מלא עם עצירה וישיבה ממרחק עשרים מטר בפארק, לוקח כמה שבועות, בעיקר כי כל חוליה צריכה להחזיק גם בהסחות.

פירוק של שרשרת לא רצויה לוקח בדרך כלל זמן דומה לזמן שבו היא נבנתה, ולפעמים יותר, כי היא תוגמלה בלי סדר. בשבוע הראשון הכלב ינסה את החוליה הישנה שוב ושוב, ולפעמים חזק יותר, וזה רגע שבו הרבה בעלים נשברים. בשבוע השני רוב הכלבים מתחילים לדלג עליה ולגשת ישר להתנהגות הטובה.

איך שרשור מתחבר למונחים אחרים

שרשור הוא המקום שבו עיתוי התגמול הופך לקריטי. פרס שיצא מוקדם מדי מקצר את הרצף, ופרס שיצא אחרי חוליה לא רצויה מוסיף אותה לרצף. הוא גם מסביר למה כיבוי לבד לא תמיד עובד: אם החוליה הלא רצויה היא חלק משרשרת שמסתיימת בפרס, צריך לשבור את החיבור ולא רק להתעלם.

כשאני עובד עם כלב, חלק גדול מהזמן מוקדש לחוליות הקטנות שבתוך הפקודות: העצירה בסוף האליי, ההמתנה לפני מילת השחרור, הישיבה לפני שהדלת נפתחת. אלה החלקים שבעלים לא רואים, והם בדיוק מה שהופך פקודה לשימושית בחיים. ההרחבה על המקרה הנפוץ ביותר של שרשרת לא רצויה, נביחה שמסתיימת בפרס, נמצאת בעמוד על כלב שנובח.