רכושנות

רכושנות היא שמירה על משהו שלכלב חשוב, מפני מי שעלול לקחת אותו: קערה, עצם, צעצוע, גרב שנגנבה מהסל, ולפעמים אדם מסוים בבית. אצל כלבים זאת התנהגות נורמלית לגמרי. היא הופכת לבעיה כשהעוצמה גבוהה, כשהיא מופנית לילדים, או כשהיא קופצת ישר לנשיכה בלי שלבים בדרך.

למה כלב שומר על משאב, ומה קורה לו בראש?

ההיגיון של הכלב פשוט: מישהו מתקרב, המשאב נעלם. כל חוויה כזאת מחזקת את השמירה, כי היא מוכיחה לכלב שהחשש שלו מוצדק. הכלב לא “מתחצף” ולא מנסה לשלוט בבית. הוא מנסה לשמור על משהו שהוא למד שאפשר לאבד.

שמירה נראית בהרבה גדלים. בצד הקטן: אכילה מהירה יותר כשמישהו מתקרב, ראש שמתכופף מעל הקערה, גוף שמסתובב כך שהגב חוסם. בצד הגדול: קיפאון, עין קשה, נהמה, ונגיחה. זה בדיוק סולם האזהרות, רק סביב חפץ. ככל שמזהים מוקדם יותר, קל יותר לעבוד.

רוב הכלבים לא שומרים על הכול באותה עוצמה. יש מדרג: קערה רגילה פחות, עצם לעיסה יותר, משהו שנגנב מהשולחן הכי הרבה. המדרג הזה הוא מפת העבודה, כי מתחילים תמיד מהדבר שהכי פחות חשוב לו.

מה עושים במקום לקחת את הקערה?

הטיפול הוא הפוך מההיגיון של הכלב: מישהו מתקרב, מופיע עוד. זאת התניה נגדית, והיא נעשית במרחק שבו הכלב עוד רגוע, כלומר מתחת לסף. המטרה היא שהתקרבות של אדם תהיה חדשות טובות, ולא איום.

כלב ששומר על הקערה. המדידה הראשונה היא מרחק: באיזה מרחק הוא מפסיק לאכול או קופא. נניח שני מטר. הרצף נראה כך:

1. בימים הראשונים אני עובר במרחק שני מטר וחצי ומשליך חתיכת עוף לקערה, בלי לעצור.
2. כשהכלב מרים את הראש לכיווני בציפייה במקום לקפוא, אני מקצר לשני מטר, ואחר כך למטר וחצי.
3. רק כשהוא נינוח במרחק קצר אני מתחיל לעצור לשנייה ליד הקערה.
4. את הקערה עצמה אני לא נוגע כל התקופה.

לצד זה מלמדים החלפה מסודרת. מתקרבים עם משהו שווה יותר, נותנים, ומחזירים לו את החפץ המקורי כשזה אפשרי. כלב שמקבל את העצם שלו בחזרה עשרות פעמים מפסיק להתייחס ליד שמתקרבת כאל סכנה. פקודה כמו שחרר נבנית בדיוק מזה, ולא ממשיכה בכוח.

איפה רוב הבעלים טועים?

הטעות הנפוצה והמזיקה ביותר היא העצה הישנה להכניס יד לקערה ולקחת את האוכל כדי “להראות מי הבעלים”. זה מאמת לכלב את מה שהוא חושש ממנו, ומעלה את העוצמה בפעם הבאה. כלב שעבר את זה מספיק פעמים לומד לפעמים לדלג על הנהמה, ואז השמירה נראית “פתאומית”.

אותו דבר נכון לרדיפה אחרי כלב שתפס גרב. רודפים, והוא לומד לברוח מהר יותר, להתחבא מתחת לשולחן, ובמקרים רבים לבלוע את מה שתפס. החלופה היא להתקרב בנחת עם משהו טוב יותר, לזרוק אותו רחוק, ולהרים את הגרב בשקט אחר כך.

טעות שלישית היא לבלבל בין רכושנות על חפץ לבין שמירת מקום. בחפץ אפשר להוריד את ערך המשאב, להחליף אותו או לתת אותו רק בחדר סגור. במקום אין מה להזיז, ולכן שם הסדר שונה.

ומה עם כלב ששומר על אדם?

שמירה על אדם היא רכושנות לכל דבר, והמשאב הוא הקרבה: המקום על הספה ליד מישהו, הברכיים, הליטוף. הכלב נוהם על הכלב השני כשהוא מתקרב אליכם, או על בן הזוג כשהוא מתיישב במיטה. בעלים מספרים לי לרוב שהכלב “מגן” עליהם. בפועל הוא בדרך כלל שומר על משהו שנעים לו, ולא חושש לשלומכם.

העבודה כאן דומה לעבודה על עצם. כשהכלב השני או בן הזוג מתקרבים, משהו טוב קורה לכלב השומר, ומהר. בזמן הזה הכלב השומר לא מקבל מקום צמוד אליכם על הספה או במיטה, אלא מקום משלו לידכם, על הרצפה או על מזרן. ואם אתם מרגישים קיפאון בגוף שלו כשמישהו מתקרב, אתם קמים ויוצאים מהמצב בעצמכם, בלי לגעור. כך הנהמה מפסיקה להיות הדרך שבה הוא מחליט מי יושב לידכם.

כמה זמן זה לוקח, ומתי זה כבר לא לבד?

אצל רוב הכלבים עם שמירה ברמה נמוכה או בינונית רואים שינוי בגוף, ראש שמתרומם בציפייה במקום קיפאון, אחרי שבוע עד שבועיים של תרגול יומי קצר. כדי שזה יחזיק גם מול ילדים, אורחים וחפצים חדשים צריך בדרך כלל כמה חודשים של עקביות, ועוד זמן של ניהול סביבה שבו המצבים הקשים לא קורים סתם.

בזמן הזה הבית צריך כללים פשוטים. ילדים לא מתקרבים לכלב שאוכל או לועס. עצמות וצעצועים שווים במיוחד ניתנים רק כשהכלב לבד או במקום סגור. כלב נוסף אוכל בחדר אחר. אלה לא פתרונות, אלה מה שמונע תרגול של הבעיה בזמן שהפתרון נבנה. בעלים שמגיעים אליי עם רכושנות מבקשים לרוב שאני “אוציא את זה” מהכלב. מה שאני עושה בפועל הוא לבנות לכלב הרגל אחר מול יד שמתקרבת, ולהעביר אותו אליכם, כי בבית אתם אלה שעוברים ליד הקערה.

כשיש כבר נשיכה, ובמיוחד בילד, זה לא מקרה לתרגל לבד מתוך עמוד אינטרנט. העמוד על כלב שנושך הוא נקודת ההתחלה, ומשם ההחלטה אם לעבוד בבית עם ליווי או בתהליך מרוכז. ואם השמירה הופיעה פתאום אצל כלב בוגר שלא שמר אף פעם, או שהיא מלווה בשינוי בתיאבון, ירידה במשקל או רגישות בפה, לבדוק עם הווטרינר.