התנהגות עקירה

התנהגות עקירה היא פעולה רגילה שמופיעה ברגע לא רגיל. הכלב מתגרד, אבל לא כי מגרד לו. הוא מתנער כמו אחרי מקלחת, אבל הוא יבש. הוא מרחרח את הרצפה, אבל אין שם כלום. הוא מפהק, אבל הוא לא עייף. הפעולות עצמן נורמליות לגמרי. מה שהופך אותן להתנהגות עקירה הוא התזמון: הן מופיעות בדיוק כשהכלב נמצא בקונפליקט, בין שני דחפים או בין רצון לפחד, ולא יודע מה לעשות.

מאיפה המונח, ומה קורה בראש של הכלב

המונח מגיע מחקר ההתנהגות של בעלי חיים, הרבה לפני שהגיע לעולם האילוף. חוקרי התנהגות שמו לב שבעלי חיים במצבי קונפליקט, למשל ציפור שרוצה גם לתקוף וגם לברוח, עושים פתאום משהו שלא קשור לאף אחד מהשניים: מנקים נוצות, מנקרים באדמה. ההסבר המקובל הוא שכשיש שני דחפים חזקים שחוסמים זה את זה, האנרגיה “בורחת” לפעולה שלישית, רגילה ומוכרת.

אצל כלבים זה נראה כך: כלב שרוצה להתקרב לאדם זר ובאותו זמן חושש ממנו, יכול לעצור באמצע הדרך ולהתגרד. כלב שמבקשים ממנו פקודה שהוא לא בטוח בה, יכול להתנער. כלב שרואה כלב אחר ולא יודע אם להתקרב, יכול להתחיל לרחרח את הקרקע בעניין מוגזם.

יש פרשנות נוספת, שלא סותרת: לפעמים הפעולה עצמה עוזרת לכלב להוריד את המתח. התנערות, למשל, מופיעה הרבה אחרי מפגש מלחיץ שנגמר, כמו “לנער” את מה שקרה. ההסברים האלה הם פרשנויות סבירות, לא הוכחות. מה שבטוח הוא שהתזמון אומר משהו.

הסימנים הנפוצים

רשימה של מה שאני רואה הכי הרבה, בערך לפי השכיחות:

1. התגרדות פתאומית, בדרך כלל מאחורי האוזן או בצוואר.
2. התנערות של כל הגוף, כשהכלב יבש.
3. הרחה של הקרקע, בעיקר כשכלב אחר או אדם מתקרבים.
4. פיהוק, בהקשר שאין בו עייפות.
5. ליקוק שפתיים או ליקוק של הגוף.
6. הבאת צעצוע או חפץ באמצע מצב מתוח.

כמה מהם מופיעים גם ברשימה של אותות הרגעה, והחפיפה הזאת לא מקרית. אותם סימנים, מסתכלים עליהם משתי זוויות.

דוגמה מהבית: הכלב שמתגרד כשמבקשים ממנו לשכב

מצב שבעלים מספרים לי הרבה, בדרך כלל כתלונה: “כל פעם שאני מבקש ממנו ארצה, הוא נזכר שמגרד לו”. הם רואים בזה התחמקות, סוג של חוצפה. ברוב המקרים, זה לא.

כשבודקים, מגלים לא פעם שארצה היא הפקודה הכי פחות יציבה של הכלב. אולי היא נלמדה עם לחיצה על הגב, אולי היא תמיד מגיעה לפני משהו שהכלב לא אוהב, אולי היא פשוט קשה לו פיזית על רצפה חלקה. הכלב שומע את המילה, רוצה לבצע, לא בטוח, ומה שיוצא הוא גירוד. זה סימן שהפקודה צריכה עבודה, לא שהכלב צריך תיקון. מה שעוזר הוא לחזור לשלב קל יותר, להחליף את המשטח, ולוודא שהפקודה מובילה לדברים טובים.

דוגמה נוספת: כלב שבטיול רואה כלב אחר מעבר לכביש, נעצר, ומתחיל לרחרח עמוד בעניין עז. הבעלים מושכים אותו הלאה, מתוסכלים. בפועל, הכלב אולי מנהל את המתח שלו בדרך מצוינת: במקום לנבוח או להסתער, הוא מוריד את הראש ומרחרח. זה בדיוק מה שהיינו רוצים שכלב ריאקטיבי ילמד לעשות. במקרה כזה, במקום למשוך, אפשר לחכות כמה שניות, לתת לו לסיים את ההרחה, ולהמשיך ללכת כשהוא מוכן. הרבה כלבים עוברים ככה את הכלב השני בשקט, בלי שאף אחד היה צריך לעשות כלום.

הטעות הנפוצה: להעניש את הסימן במקום להקשיב לו

הטעות הראשונה היא לפרש התנהגות עקירה כחוסר צייתנות ולהגיב בהתאם: לחזור על הפקודה בקול חזק יותר, למשוך ברצועה, להעיר. כל אלה מעלים את הלחץ, והכלב שכבר היה בקונפליקט נמצא עכשיו בקונפליקט גדול יותר.

הטעות השנייה היא להתעלם מהדפוס. התנהגות עקירה אחת היא כלום. אבל אם היא מופיעה כל פעם באותו מצב, למשל בכל פעם שמגיעים לפינה מסוימת בטיול או בכל פעם שאורח נכנס, זה מידע חשוב. הכלב מספר לכם שהמצב הזה קשה לו, הרבה לפני שהוא יגיד את זה בנביחה.

והטעות השלישית היא לשכוח את הצד הרפואי. כלב שמתגרד הרבה, בלי קשר להקשר, יכול לסבול מפרעושים, אלרגיה או בעיית עור. לפני שמחליטים שזה התנהגותי, כדאי לבדוק עם הווטרינר.

איך זה נראה בפועל, בבית ובאילוף בפנסיון

באימונים, התנהגות עקירה היא אחד המדדים שאני מסתכל עליהם הכי הרבה. כשכלב מתחיל להתנער או להתגרד באמצע תרגיל, אני יודע שהעליתי את הקושי מהר מדי, או שהעוררות עלתה. במקום להמשיך, אני מקל, נותן הצלחה, ולפעמים עוצר לגמרי לכמה דקות. אצל כלבים שמגיעים עם היסטוריה של תסכול באימונים, הסימנים האלה מופיעים הרבה בימים הראשונים, ופוחתים ככל שהכלב מבין שהאימון צפוי ובטוח.

בבית, ההמלצה שלי פשוטה: כשאתם רואים סימן כזה, תעצרו רגע ותסתכלו מה קרה שנייה לפני. ואם אתם רוצים ללמוד לקרוא את כל התמונה, יש מדריך מלא על שפת הגוף של הכלב.

המונחים הקרובים: אותות הרגעה חופפים ברובם, וקיפאון הוא תגובה אחרת לאותו סוג של קונפליקט, כשהכלב לא בורח לפעולה אחרת אלא עוצר הכל.