שב

שב נראית כמו הפקודה הכי פשוטה שיש, והיא באמת הראשונה שרוב הכלבים לומדים. אבל יש הבדל גדול בין כלב שיודע לשבת בסלון כשמחזיקים לו חטיף מול האף, לבין כלב שיושב בפתח הבית כשדלת נפתחת או ליד מעבר חציה כשאופניים חולפים. ההבדל הזה הוא כל העבודה.

מה פקודת שב אומרת לכלב בפועל?

שב היא בקשה לשני דברים, ולא לאחד: להוריד את האגן לרצפה, ולהישאר שם עד שמשחררים. רוב הבעלים מלמדים רק את החלק הראשון, ולכן הכלב יושב לשנייה וקם. החלק השני הוא מה שהופך את שב לכלי שימושי ביום יום: ישיבה לפני שמניחים את קערת האוכל, לפני שפותחים את הדלת, כשאורח נכנס.

מבחינת הכלב, ישיבה היא תנוחה נוחה וקלה, ולכן היא גם התנהגות חלופית מצוינת. כלב שיושב לא יכול לקפוץ על אורח באותו רגע. זה ההיגיון שעומד מאחורי השימוש בשב כתשובה לקפיצה על אנשים, ולא סתם כתרגיל ציות. היא נותנת לכלב משהו לעשות במקום, ומשהו שאפשר לתגמל עליו.

ולמה זאת הפקודה הראשונה? כי כלבים מתיישבים ממילא עשרות פעמים ביום, ולכן קל ללכוד את ההתנהגות או להוביל אליה בעזרת פיתיון. זה שיעור ראשון טוב גם לבעלים: הוא מלמד אותם עיתוי, סימון ופרס על משהו קטן ובטוח.

תוכנית לימוד בשישה שלבים

1. מקום שקט, פיתיון קטן. מחזיקים פרס קטן צמוד לאף ומרימים אותו לאט למעלה ואחורה, מעל הראש. כשהראש עולה, האגן יורד. ברגע שהאגן נוגע ברצפה אומרים את הסמן ונותנים את הפרס.
2. חמש עד עשר חזרות, פעמיים או שלוש ביום. בלי מילה עדיין. רק תנועה, ישיבה, סמן ופרס. כשהכלב מתיישב מהר אחרי התנועה, עוברים הלאה.
3. הורדת הפיתיון. עושים את אותה תנועת יד, אבל בלי פרס בה. הפרס מגיע מהיד השנייה או מהכיס. אחרי כמה ימים התנועה מצטמצמת לסימן יד קטן.
4. מוסיפים את המילה. אומרים שב פעם אחת, מחכים שנייה, ואז נותנים את סימן היד. המילה צריכה לבוא לפני התנועה, כדי שהכלב ילמד שהיא זאת שמנבאת את מה שיקרה.
5. משך ושחרור. הכלב יושב, סופרים שתיים, פרס, מילת שחרור. אחר כך שלוש, אחר כך חמש. לא מאריכים ומרחיקים באותו יום, כל פעם משנים דבר אחד.
6. מקומות חדשים. חצר, מדרגות הבניין, רחוב שקט, ורק אחר כך גינה. בכל מקום חדש חוזרים לישיבה קצרה ולפרס מהיר, כי כאן מתחילה ההכללה.

דוגמה מהיום יום: הקערה והדלת

שני הרגעים שבהם שב משנה הכי הרבה בבית הם האוכל והדלת. לפני הארוחה מבקשים שב, מתחילים להוריד את הקערה, ואם הכלב קם, הקערה עולה חזרה. אין כעס ואין מילה, רק הקערה שחוזרת למעלה. אחרי כמה ימים רוב הכלבים מבינים לבד שהדרך הקצרה לאוכל עוברת דרך ישיבה. אותו עיקרון עובד בדלת: היד על הידית, הכלב קם, היד עוזבת את הידית. זה תרגיל של שליטה בדחפים שמתחיל מישיבה פשוטה, וזה גם הבסיס לחכה בדלת.

הטעויות שהופכות שב לקפיצה

הטעות הנפוצה ביותר היא לחזור על המילה. שב, שב, שב, שב, והכלב מתיישב בפעם הרביעית. הוא לא התעלם שלוש פעמים, הוא למד שהפקודה היא ארבע מילים. אומרים פעם אחת, ואם הכלב לא מתיישב, עוזרים לו עם היד או מורידים את רמת הקושי, ולא מגבירים את הקול.

הטעות השנייה היא פרס על הקימה. הכלב יושב, היד נוסעת לכיס, ועד שהפרס מגיע הכלב כבר עומד ומקבל אותו בעמידה. מבחינתו התגמול היה על הקימה. הפרס צריך להגיע לפה של הכלב כשהוא עדיין יושב, וזה בדיוק המקום שבו העיתוי מכריע.

הטעות השלישית קשורה לגודל הכלב. בכלב קטן הבעלים נוטים להתכופף מעליו, ובכלב גדול הם מחזיקים את הפרס גבוה מדי, והכלב קופץ אליו במקום לשבת. בשני המקרים התיקון זהה: הפרס צמוד לאף ונע לאט, והגוף של הבעלים זקוף ושקט. ככל שהתנועה של האדם גדולה יותר, הכלב מגיב לתנועה ולא למילה.

ויש עוד אחת: להשתמש בשב כעונש. כלב שקופץ ושומע שב בטון כועס לומד שהמילה מגיעה עם רוגז, ומתחיל להתייחס אליה בחשדנות. שב צריכה להישאר מילה נעימה.

איך זה נראה בבית ובאילוף בפנסיון

בבית, שב טובה נבנית בחמש דקות ביום, מפוזרות לאורך היום, ובעיקר ברגעים אמיתיים: לפני האוכל, לפני הרצועה, לפני שזורקים כדור. אחרי שבועיים עד שלושה של עבודה כזאת רוב הכלבים יושבים במילה אחת בבית ובחצר. בחוץ, ליד הסחות, זה לוקח יותר זמן, ושם לרוב צריך לחזור לבסיס.

שב היא אחת משש פקודות הבסיס שאני מלמד באילוף בתנאי פנסיון, יחד עם ארצה, רגלי, לא לזוז, אליי ולמקום. בשלוש פעמים ביום של אימון אפשר לעבור הרבה מקומות והסחות בזמן קצר, אבל הפקודה עצמה עוברת אליכם רק כשאתם מבקשים אותה באותה מילה, באותו טון, ומשחררים באותה מילת שחרור. במפגש המסירה שבסוף התהליך אני מבקש מכל מי שגר בבית להגיד שב פעם אחת, ובודק שכולם אומרים את אותה מילה ומשחררים באותה דרך. זה נשמע כמו פרט קטן, ובפועל זה הפרט שמחליט אם הפקודה תחזיק. ברוב הבתים, כשהפקודה מתפרקת אחרי החזרה הביתה, זה לא הכלב ששכח, אלא המילה שהשתנתה.