באיזה פרס להשתמש באילוף: אוכל, משחק או ליטוף

אחת השאלות הראשונות שאני שואל בשיחה עם בעלים היא מה הכלב הכי אוהב בעולם. התשובה הנפוצה היא “אותנו”, והיא מרגשת וגם לא עוזרת. כדי ללמד, צריך לדעת מה הכלב מוכן לעבוד בשבילו עכשיו, במקום הזה, מול ההסחה הזאת. זאת שאלה אחרת, והתשובה שלה משתנה במהלך היום.

מה הופך משהו לפרס בעיני הכלב?

פרס הוא כל דבר שמגדיל את הסיכוי שהכלב יחזור על מה שעשה. זה הכלב שקובע, לא אתם. חטיף יקר שהכלב לא רוצה כרגע אינו פרס, ופתיחת דלת לחצר יכולה להיות הפרס הכי חזק שיש. הדרך היחידה לדעת היא להסתכל: האם ההתנהגות חוזרת יותר אחרי מה שנתתם.

זה הבסיס של חיזוק חיובי, ומכאן נובעת טעות שאני רואה הרבה. אנשים בוחרים פרס לפי מה שהם חושבים שנחמד, ולא לפי מה שהכלב בוחר. ליטוף, “כל הכבוד” בקול גבוה וחטיף יבש מהשקית נראים לנו כמו פרסים. לכלב באמצע גינה מלאה בריחות הם לפעמים כמו מטבע שאי אפשר לקנות בו כלום.

הערך משתנה לפי המצב

אותו כלב, אותו פרס, ערך שונה לגמרי. אחרי ארוחה גדולה גם עוף מבושל מעניין פחות. ליד כלב אחר, בתחילת טיול, כשיש חתול על הגדר, הכלב צריך משהו חזק בהרבה ממה שהספיק לו בסלון. לכן אין “פרס של הכלב”. יש סולם של פרסים, ובוחרים מהסולם לפי הקושי של הרגע.

אוכל, משחק או ליטוף: מה עובד מתי?

לכל סוג של פרס יש יתרון אחר. אוכל מהיר ומדויק ומתאים ללימוד, משחק חזק ומרגש ומתאים לכלבים עם הרבה דחף, וליטוף רגוע מתאים לרגעים שבהם רוצים להוריד עוררות ולא להעלות. רוב הכלבים עובדים הכי טוב עם שילוב, כשבחירת הפרס תלויה במה שמלמדים באותו רגע.

סוג פרס	מתי הוא הכי טוב	איפה הוא נכשל
אוכל קטן ורך	לימוד של משהו חדש, הרבה חזרות בזמן קצר	כלב שבע, או כלב לחוץ מדי לאכול
פרס בעל ערך גבוה (עוף, גבינה)	בחוץ, ליד הסחות, קריאה חזרה	שימוש בו בסלון שוחק את הערך שלו
משחק משיכה או כדור	כלבים עם דחף גבוה, קריאה חזרה, אנרגיה	תרגילי רוגע כמו לא לזוז, כי הוא מעלה עוררות
ליטוף רגוע וקול שקט	סיום של תרגיל רוגע, כלב שמבקש מגע	לימוד מהיר, כלבים שלא אוהבים מגע
תגמול מהחיים (דלת, הרחה, שחרור)	שמירה על פקודה שכבר נלמדה	שלב הלימוד הראשון, כי הוא איטי

איך משחק הופך לפרס אמיתי

משחק עובד כפרס רק אם יש לו התחלה וסוף ברורים, ואם אתם חלק ממנו. כדור שמונח בגינה כל היום אינו פרס, כי הוא תמיד זמין. צעצוע משיכה שיוצא מהתיק רק באימון, משחק עשר שניות של משיכה אמיתית, ואז “תן” והצעצוע נעלם, הוא פרס שכלבים רבים יעבדו בשבילו יותר מאשר בשביל עוף.

שני כללים שומרים על זה. הראשון: אתם מתחילים את המשחק ואתם מסיימים אותו, תמיד בזמן שהכלב עוד רוצה עוד. השני: מחליפים את הצעצוע בפרס כשמבקשים לשחרר, כך שהשחרור עצמו משתלם. כלב שלמד שלשחרר את הצעצוע זה סוף הכיף יתחיל להתרחק איתו, וזה כבר משחק אחר לגמרי.

כלבים שונים, סולמות שונים

אין סולם אחד לכל הכלבים. כלבים מגזעי עבודה ורעייה עובדים לרוב מצוין על משחק ותנועה, ולפעמים מעדיפים אותם על פני כל אוכל. כלבים קטנים וכלבים רגישים עובדים טוב יותר על אוכל קטן ושקט, כי משחק מלהיב אותם מעבר למה שמאפשר להם להקשיב. וכלבי ריח, כמו ביגל, יוותרו כמעט על כל דבר בשביל ההזדמנות להריח. אצלם, שחרור לרחרח את השיח הוא אחד הפרסים החזקים שיש, וחבל לא להשתמש בו.

למה ליטוף על הראש הוא לא פרס

זה החלק שמפתיע אנשים. רוב הכלבים לא אוהבים יד שיורדת על הראש מלמעלה, ובטח לא באמצע תרגיל. תסתכלו מה הכלב עושה אחרי טפיחה כזאת: הרבה פעמים הוא מסיט את הראש, ממצמץ, מלקק את השפתיים או מתנער. אלה סימני אי נוחות קלים, ולא הבעות תודה. אם תרצו לראות אותם בבירור, כתבתי על כך בעמוד על שפת הגוף של הכלב.

איך בונים סולם פרסים לכלב שלכם?

לוקח עשרים דקות לבנות סולם, וזה חוסך שבועות של תסכול. המטרה היא לדעת מראש מה עובד בבית, מה עובד בחצר ומה עובד ליד כלב אחר, כדי שלא תגלו באמצע הרחוב שהחטיף שבכיס פשוט לא מספיק.

1. אוספים חמישה עד שבעה סוגי אוכל. החטיף הקבוע, גרגר מהאוכל היומי, חתיכת עוף מבושל בלי תיבול, גבינה צהובה, נקניקייה בחתיכות זעירות, ומה שהכלב מבקש תמיד מהשולחן ומותר לו.
2. מבחן בחירה בבית. שתי חתיכות על הרצפה במרחק מטר, משחררים את הכלב, ורושמים מה הוא לקח ראשון. חוזרים כמה פעמים עם זוגות שונים. תוך עשר דקות יש סדר.
3. מבחן משחק. מציעים צעצוע משיכה, כדור וצעצוע רך, כל אחד בנפרד, ורואים לאיזה מהם הכלב חוזר לבקש עוד.
4. רושמים את הסולם. שלוש קטגוריות: פרס לסלון, פרס לחצר ולרחוב שקט, פרס להסחה קשה. העוף והגבינה עולים לראש, ושם הם נשארים.
5. שומרים את הפרסים העליונים לחוץ. פרס בעל ערך גבוה שניתן בסלון על כל דבר מאבד מהערך שלו. אם זה הפרס של הקריאה חזרה, הוא מופיע רק בקריאה חזרה.
6. מכינים מראש. חותכים לחתיכות זעירות, שמים בתיק פרסים על החגורה ולא בכיס, כדי שהיד תגיע מהר ובלי לחפש.

איפה נותנים את הפרס, ולמה זה משנה

מקום הפרס מלמד בדיוק כמו הפרס עצמו. בהליכה לצד הרגל, הפרס מגיע ליד הירך שלכם, בגובה שבו הכלב כבר נמצא, ולא מול הפנים שלכם. ככה הכלב לומד שהמקום הזה משתלם. ב”לא לזוז”, הפרס מגיע אל הכלב כשהוא עדיין במקום, ולא כשהוא רץ אליכם, אחרת הוא לומד שהסוף של לא לזוז הוא ריצה אליכם. ובתרגילים שבהם רוצים שהכלב יירגע, אפשר להניח את הפרס על הרצפה בין הכפות שלו. אוכל שמונח נמוך מוריד את הראש ומאט את הכלב, ואוכל שנזרק מעלה את הקצב ואת ההתרגשות.

מה ההבדל בין פרס לשוחד?

פרס מגיע אחרי שהכלב עשה את מה שביקשתם. שוחד מוצג לפני, כדי לשכנע אותו לעשות. ההבדל נראה קטן, ובפועל הוא קובע אם הכלב יבצע בלי אוכל ביד. כלב שלמד לראות את האוכל לפני כל בקשה לומד לבדוק קודם אם יש תשלום, ורק אז להחליט.

בשלב הראשון של הלימוד יש מקום לפיתוי: אוכל ביד שמוביל את האף לתנוחה. זה כלי לגיטימי, אבל זמני. אחרי חמש עד עשר חזרות מוציאים את האוכל מהיד, ומשאירים רק את התנועה. האוכל עובר לחגורה, ומגיע אחרי הביצוע.

הטעות שאני רואה הכי הרבה

הבעלים מבקש שב, הכלב לא יושב, והבעלים מוציא חטיף ומראה לו. הכלב יושב. מבחינת הבעלים זה הצליח. מבחינת הכלב, הוא למד שאם לא יושבים בפעם הראשונה, מופיע אוכל. אחרי חודש של זה, הכלב לא יושב אף פעם בפעם הראשונה. התיקון פשוט: אם הכלב לא ביצע, לא מראים כלום. מחכים כמה שניות, מורידים את הקושי, ומבקשים שוב.

מתי עוברים לתגמולים מהחיים, ואיך?

אחרי שהפקודה עובדת בכמה מקומות שונים, מתחילים להחליף חלק מהאוכל בדברים שהכלב רוצה בכל מקרה: לצאת מהדלת, לרדת מהרכב, להריח את העץ, לקבל את הקערה. שב לפני הדלת, והפרס הוא שהדלת נפתחת. זה עקרון פרמק בפועל, ואין כלי חזק ממנו לשמירה על פקודות לאורך שנים.

הירידה באוכל היא תהליך של גמילה מפרס, והיא נעשית בשלבים ולא בבת אחת:

• שבוע ראשון אחרי שהפקודה יציבה: פרס על שלושה מתוך ארבעה ביצועים, בסדר לא צפוי.
• שבוע שני: פרס על כמחצית מהביצועים, והביצועים הטובים במיוחד מקבלים פרס גדול.
• מהשבוע השלישי: אוכל מדי פעם, ותגמולים מהחיים בשאר הפעמים.
• בכל מקום חדש או הסחה חדשה: חוזרים לפרס על כל ביצוע לכמה ימים. זה לא כישלון, זה איך שעובד לימוד.

מה לא לעשות עם פרסים

• לא לתגמל בזמן שהכלב בתנוחה הלא נכונה. פרס שמגיע כשהכלב כבר קם מלמד לקום. אם העיתוי קשה לכם, השתמשו במילת סמן קצרה, ואז הפרס יכול להגיע שנייה אחר כך.
• לא לתת חתיכות גדולות. חתיכה שהכלב צריך ללעוס עשר שניות עוצרת את האימון ומשביעה מהר. גודל של עדשה או אפונה מספיק.
• לא להשתמש במשחק בתרגילי רוגע. כדור שעף אחרי “לא לזוז” מלמד את הכלב שלא לזוז הוא שלב ההמתנה לפני ריצה, ומעלה עוררות בדיוק בתרגיל שאמור להוריד אותה.
• לא לחשוב שהכלב “חייב” לעבוד בלי פרס. פרס אינו פינוק. הוא התשלום על עבודה, וכלב שעובד הרבה בשבילכם מרוויח אותו.

כמה זמן עד שאפשר לעבוד כמעט בלי אוכל?

לפקודה פשוטה בבית, שבועיים עד שלושה של תרגול יומי לפני שמתחילים להוריד. לפקודה בחוץ, ליד הסחות, חודשיים עד שלושה, ולפעמים יותר. קריאה חזרה היא היוצאת מהכלל: אותה אני ממליץ לתגמל היטב לאורך כל חיי הכלב, כי ביום שבו היא באמת נחוצה, אתם רוצים שהיא תהיה ההחלטה הכי משתלמת שהכלב מכיר.

מה שרואים בדרך: בשבוע הראשון של הירידה, יש ימים שבהם הכלב בודק. הוא מבצע לאט יותר, או מסתכל על התיק לפני שהוא זז. זה לא סימן שהגמילה נכשלה, זה הכלב שואל אם הכללים השתנו. מי שממשיך לתגמל באופן לא צפוי, ונותן פרס בעל ערך גבוה על הביצועים המהירים במיוחד, רואה בדרך כלל אחרי כמה ימים ביצוע מהיר יותר מאשר בתקופה שבה כל ביצוע קיבל פרס. מי שנבהל וחוזר להראות אוכל לפני כל בקשה, מחזיר את הכלב לנקודת ההתחלה.

ועוד הבחנה אחת שחוסכת תסכול. הקצב שבו מורידים אוכל תלוי בפקודה ולא רק בכלב. פקודה שהכלב עושה בכל מקרה, כמו לשבת לפני הקערה, נגמלת מהר. פקודה שמבקשת ממנו לוותר על משהו שהוא רוצה מאוד, כמו לעזוב חתול או לחזור מכלב אחר, נגמלת לאט, ולפעמים אף פעם לא לגמרי.

מתי הבעיה היא לא הפרס?

כשהכלב מסרב לכל סוג של אוכל בחוץ, גם לעוף, הבעיה היא כמעט תמיד לחץ ולא טעם. הוא נמצא מעבר לסף התגובה שלו, ושם הוא לא מסוגל לאכול וגם לא ללמוד. במקום להחליף לפרס יקר יותר, מתרחקים מהגורם עד שהוא מסוגל לקחת שוב.

וכשהכלב מפסיק לאכול גם בבית, יורד במשקל, או לוקח אוכל בזהירות כאילו כואב לו, בודקים עם הווטרינר לפני שמשנים משהו באילוף. בעיה בשיניים או בבטן נראית מבחוץ כמו “כלב שלא אכפת לו מפרסים”.

ואם כל זה ברור לכם ובכל זאת הכלב לא מתקדם, כי אין מי שיעשה את החזרות כמה פעמים ביום, זה לא כישלון שלכם. את העקרונות של איך כלב לומד כתבתי בנפרד, ושם גם נמצא הרצף המלא להתחלה מאפס.