פרס בעל ערך גבוה

פרס בעל ערך גבוה הוא פרס שהכלב שלכם רוצה הרבה יותר מהפרס הרגיל. לא פרס יקר, לא פרס שכתוב עליו “פרימיום”, אלא פרס שהכלב הזה, היום, במקום הזה, מוכן לעבוד בשבילו. ההגדרה הזאת חשובה, כי הערך של פרס נקבע תמיד על ידי הכלב ותמיד ביחס למה שמתחרה בו. ביסקוויט יכול להיות פרס מצוין בסלון, ופרס חסר ערך מול חתול.

למה ערך הפרס משנה כל כך הרבה

כל פעם שאתם מבקשים מהכלב משהו, אתם מתחרים במה שהוא רוצה לעשות באותו רגע. בסלון השקט, אין הרבה תחרות, ולכן כמעט כל פרס מספיק. ברחוב, אתם מתחרים בריחות, בכלבים, בציפורים, באנשים, בעלים יבשים שמתעופפים. כלב שמקבל על “אליי” אותו ביסקוויט שהוא מקבל על “שב” בסלון, עושה חשבון פשוט: הריח של הכלב האחר שווה יותר.

זה עיקרון של חיזוק חיובי: התמורה צריכה להיות שווה את המאמץ. וככל שהבקשה קשה יותר, מבחינת הכלב, התמורה צריכה להיות גדולה יותר. לכן הפרס עולה לפי הקושי, לא לפי מצב הרוח של הבעלים.

יש גם צד רגשי. כשהפרס גבוה מספיק, הוא לא רק מתגמל את הפעולה. הוא גם משפיע על מה שהכלב מרגיש כלפי המצב. זאת הסיבה שבעבודה על פחד ועל התניה נגדית משתמשים כמעט תמיד בפרס הכי חזק שיש: המטרה היא שהגירוי המפחיד יבשר משהו ממש טוב, לא משהו בינוני.

איך בונים סולם פרסים, ודוגמה מהבית

אני מבקש מבעלים לבנות סולם של שלוש עד חמש מדרגות, מהפרס הכי פשוט לפרס הכי חזק. דוגמה טיפוסית:

1. אוכל יבש מהארוחה הרגילה. לאימון בבית, לחזרות קלות.
2. ביסקוויט או חטיף מסחרי. לאימון בחצר או בחדר המדרגות.
3. גבינה צהובה חתוכה לקוביות קטנות. לאימון ברחוב שקט.
4. עוף מבושל בלי תיבול. לגינה, לכלבים אחרים, לחתולים.
5. משהו שהכלב כמעט לא מקבל לעולם. שמור לקריאה במצבים קשים במיוחד, או לג’קפוט.

הסולם הזה שונה מכלב לכלב, ולכן בודקים. מצב שאני פוגש הרבה: כלב שמסרב לכל פרס בחוץ, והבעלים בטוחים שהוא “לא אוהב פרסים”. כשבודקים, מגלים שהוא מת על כדור. עבורו, שלוש שניות של משחק משיכה שוות יותר מכל אוכל. מאותו רגע, האימון בחוץ נבנה סביב הכדור, ופתאום יש כלב שעובד.

וכדאי לשים לב גם לגודל. פרס בעל ערך גבוה צריך להיות קטן. חתיכה בגודל של ציפורן אצבע לכלב בינוני, וקטנה יותר לכלב קטן. חתיכה גדולה לוקחת זמן ללעוס, עוצרת את האימון, ומשביעה את הכלב אחרי עשר חזרות.

ועוד פרט אחד שמשנה את התמונה: הערך של פרס זז במשך היום. אותו עוף שווה הרבה לפני ארוחת הערב, ופחות שעה אחריה. כלב שבע, עייף או חם פחות מתעניין באוכל. לכן אם אתם יודעים שמחכה לכם אימון קשה, למשל עבודה על קריאה בגינה, כדאי לתכנן אותו לפני ארוחה, ולא אחריה. ובקיץ, באמצע היום, לפעמים כדאי לא לאמן בכלל.

הטעות הנפוצה: להשתמש בפרס החזק בכל מקום, או לא להשתמש בו בכלל

הטעות הראשונה היא לבזבז את הפרס החזק. בעלים שגילו שהכלב מת על עוף נותנים לו עוף על כל “שב” בסלון, כי זה עובד טוב יותר. אחרי שבועיים, העוף הפך לפרס הרגיל, והוא כבר לא מתחרה בחתול. פרס חזק שומר על הערך שלו רק כשהוא שמור למקומות שבהם צריך אותו.

הטעות השנייה הפוכה: לסרב להשתמש בפרס טוב “כדי שהכלב לא יתרגל”. בעלים כאלה מבקשים מהכלב לבצע מול כלבים אחרים עם אותו ביסקוויט, והכלב נכשל שוב ושוב. בסוף הם מסיקים שהכלב לא מסוגל. הוא מסוגל. הוא פשוט לא מקבל מספיק בשביל הקושי.

הטעות השלישית היא לבלבל בין פרס שלא עובד לבין כלב שלא מסוגל לאכול. כלב שמסרב לעוף ברחוב הוא בדרך כלל לא בעיה של פרס, אלא סימן שהוא מעבר לסף התגובה שלו. שם לא מעלים את הפרס, מורידים את הקושי: מתרחקים מהגירוי עד שהכלב שוב מסוגל לקחת.

איך זה נראה בפועל, בבית ובאילוף בפנסיון

כשכלב מגיע אליי, אחד הדברים הראשונים שאני בודק הוא מה הוא אוהב ובאיזה סדר. יש כלבים שעובדים על אוכל, יש כאלה שעובדים על משחק, ויש כלבים שבשבילם הכי חשוב זה הזדמנות להריח, ואז ההרחה עצמה הופכת לפרס. בשבועות הראשונים, הפרסים החזקים הולכים לאימונים בחוץ ולמצבים עם הסחות. בהמשך, חלק מהפקודות עוברות לעבוד עם פרס פשוט יותר, ולפעמים עם גמילה מפרס חלקית. כשאתם מגיעים לפנסיון, אני מראה לכם מה הסולם של הכלב שלכם, כדי שתדעו מה לקחת לטיול.

בבית, ההמלצה הכי פשוטה היא להחזיק את הפרס החזק בשקית נפרדת, ולהוציא אותה רק כשיוצאים מהבית. כך גם קל לזכור, וגם הכלב לא מקבל אותו סתם. מי שרוצה לקרוא עוד על ההבדלים בין אוכל, משחק וליטוף ימצא את זה בבאיזה פרס להשתמש.

המונחים הקרובים: ג’קפוט הוא כמות או רגע חריג, ופרס בעל ערך גבוה הוא סוג. עקרון פרמק מרחיב את הרעיון לפעולות: לפעמים הפרס הכי גבוה הוא לא משהו שנותנים, אלא משהו שמרשים.