כלב שלא בא כשקוראים לו

כמעט כל בעלים שמגיע אליי עם כלב שלא בא כשקוראים לו מספר את אותו סיפור: בבית הוא מושלם. בסלון, בשקט, עם פרס ביד, הוא רץ אליכם. ואז בגינה, מול כלב אחר או ריח מעניין, הוא שומע את השם שלו, מסתכל, וממשיך. זה מתסכל ומביך, ולפעמים מסוכן. הוא לא עושה לכם דווקא. יש סיבה, ויש דרך לבנות את זה מחדש.

איך נראית קריאה שלא עובדת

קריאה שלא עובדת היא לא רק כלב שמתעלם. היא מגיעה בכמה צורות, וכל אחת מספרת משהו אחר על מה שהכלב למד:

• הוא שומע ומתעלם. מרים ראש, מסתכל, וחוזר להריח. המילה לא אומרת לו כלום מול מה שיש לו עכשיו.
• הוא מגיע לאט, בסיבובים. מתקדם, עוצר להריח, מתקדם שוב. הוא בא, אבל משתדל לדחות את הרגע.
• הוא נעצר מטר מכם. מגיע כמעט, ואז רוקד מחוץ להישג יד. הוא למד שהיד שמושטת אליו בסוף הקריאה תופסת אותו ומסיימת את הכיף.
• הוא בא רק כשאתם מחזיקים אוכל. הוא לא למד קריאה, הוא למד לבדוק מה יש לכם ביד.
• הוא בורח כשקוראים לו. זה כבר מקרה אחר: כלב שהקריאה סימנה לו בעבר משהו לא נעים, צעקה או עונש.

הקריאה, “אליי”, היא אחת משש פקודות הבסיס שאני עובד עליהן, והיא היחידה מהן שמתחרה כל פעם מחדש בדברים הכי מעניינים בעולם של הכלב. לכן היא גם זאת שהכי קל להרוס.

למה הכלב לא בא? ההיגיון שלו

כלב בוחר בכל רגע את הדבר ששווה לו יותר. כשאתם קוראים לו בגינה, אתם לא קוראים לו מתוך ריק. אתם מתחרים בכלב אחר, בריח של חתול, בכדור שמישהו זרק. אם ההגעה אליכם הביאה לו בעבר פחות מכל אלה, ההחלטה שלו הגיונית לגמרי.

הסיבה השנייה היא שחיקת המילה. כל פעם שאמרתם “בוא” והכלב לא בא, ולא קרה כלום, המילה איבדה קצת ממשמעותה. אחרי חודשים של “בוא, בוא, בוא, נו בוא כבר”, המילה הפכה לרעש. ועוד יותר גרוע: אם הקריאה הגיעה לפני דברים שהכלב לא אוהב, אמבטיה, טיפול בציפורניים, סוף הגינה, נזיפה על משהו שעשה, המילה כבר לא ניטרלית. היא הפכה לפקודה מורעלת, כזאת שהכלב לומד להתרחק ממנה.

הסיבה השלישית היא הכללה. כלבים לא מעבירים בקלות מה שלמדו ממקום למקום. קריאה שתורגלה רק בסלון היא, מבחינת הכלב, פקודה של הסלון. בגינה הוא צריך ללמוד אותה מחדש, בהדרגה.

ויש גם גיל. גורים צמודים לבעלים באופן טבעי, ולכן קריאה נראית קלה בחודשים הראשונים. בגיל ההתבגרות, בערך מחצי שנה, אותו גור מגלה שהעולם מעניין, ובעלים רבים חושבים שהכלב “שכח”. הוא לא שכח, הוא פשוט התחיל לבחור.

מה מחמיר את המצב

מה עושים	מה הכלב לומד בפועל
קוראים שוב ושוב בלי שהוא בא	שהמילה לא מחייבת כלום
קוראים לו רק בסוף הגינה כדי לחבר רצועה	שהגעה אליכם מסיימת את הכיף
כועסים כשהוא מגיע באיחור	שהגעה אליכם מביאה צעקה
רודפים אחריו כשהוא לא בא	שהתחלתם משחק תופסת
קוראים לו לאמבטיה, לתרופה, לטיפול	שהמילה מבשרת משהו לא נעים
משחררים בלי רצועה לפני שהוא מוכן	שאפשר להתעלם מכם ולהצליח
משתמשים ברצועה נשלפת לתרגול	שתמיד יש מתח, ושהמרחק מגיע ממשיכה

הטעות שהכי קשה לראות היא הכעס בהגעה. אחרי עשר דקות של קריאות בגינה, הכלב סוף סוף מגיע, ואתם מתוסכלים. הכעס מגיע ברגע שבו הוא בא, ומבחינת הכלב, זה מה שהוא קיבל על ההגעה. בפעם הבאה הוא יחשוב פעמיים.

וטעות אחת שקשורה לטון: קריאה בקול נמוך, חד ומאיים. אנשים מנמיכים את הקול כשהם רוצים שיקשיבו להם, וכלבים שומעים בקול כזה כעס. קול גבוה, שמח וקצת מטופש מביא כלבים מהר יותר, גם אם זה מביך מול שאר האנשים בגינה.

התוכנית: איך בונים קריאה מחדש, מחר בבוקר

הכלל לאורך כל התוכנית: לא עולים שלב לפני שהכלב מגיע תשע פעמים מתוך עשר בשלב הנוכחי. ואם שתי קריאות ברצף נכשלות, חוזרים שלב אחורה.

1. בוחרים מילה חדשה, אם הישנה נשחקה. אם “בוא” כבר מורעלת, לא מתקנים אותה. מתחילים מילה שהכלב מעולם לא שמע, או שריקה. המילה החדשה שמורה לקריאה בלבד, ואף אחד לא משתמש בה סתם.
2. שלושה ימים של “טעינה”. בלי לבקש שום דבר, אומרים את המילה החדשה ומיד נותנים פרס בעל ערך גבוה, חתיכת עוף, נקניק או גבינה, משהו שהכלב לא מקבל בשום הקשר אחר. עשר פעמים ביום. המטרה היא שהמילה תעשה לכלב את מה שקול פתיחת המקרר עושה לו.
3. בבית, מרחקים קצרים. כשהכלב קצת רחוק ולא עסוק במשהו מעניין, אומרים את המילה פעם אחת. כשהוא מגיע, פרס, ליטוף ושחרור. אפשר לשחק בזוג: שני אנשים משני צדי החדר, כל אחד קורא בתורו.
4. מעבירים למקומות קשים יותר בבית. מחדר לחדר, כשהוא באמצע הרחה, כשמישהו אחר בבית מדבר אליו. כל שינוי כזה הוא שלב.
5. החצר או הגינה, ברצועה ארוכה. רצועה ארוכה של חמישה עד עשרה מטרים, מחוברת לרתמה ולא לקולר, נגררת על הקרקע. היא לא נועדה למשוך את הכלב אליכם. היא נועדה לוודא שאם הוא לא בא, הוא לא מצליח להתרחק ולהתאמן על התעלמות. אם הוא לא בא, הולכים אליו, אוספים את הרצועה בשקט, ומתרחקים.
6. מוסיפים הסחות, אחת בכל פעם. כאן נכנס העיקרון של משך, מרחק והסחה: לא מעלים שניים מהם באותו זמן. אם הגדלתם מרחק, מורידים הסחה. כלב אחר במרחק חמישים מטר הוא שלב. כלב אחר במרחק עשרה מטרים הוא שלב אחר לגמרי.
7. בגינה: קוראים הרבה ומשחררים בחזרה. זה הסוד שהופך את הקריאה לאמינה. במהלך הזמן בחוץ קוראים לכלב שמונה עד עשר פעמים, נותנים פרס, ואומרים לו “לך” ושולחים אותו בחזרה לשחק. כך ההגעה אליכם כמעט אף פעם לא מסיימת את הכיף, והחזרה לכיף היא עצמה פרס. זה עקרון פרמק בפעולה: הדבר שהכלב רוצה הופך לתגמול על הדבר שאתם רוצים.
8. לא קוראים כשאתם לא יכולים להצליח. אם הכלב באמצע מרדף אחרי חתול ואין עליו רצועה, הקריאה כמעט בטוח תיכשל, וכל כישלון כזה עולה ביוקר. במצבים האלה, הולכים להביא אותו, ושומרים את המילה לפעמים שבהן היא תעבוד.

קריאת חירום: מילה שנייה לרגע שבו אין טעויות

אני ממליץ על עוד מילה אחת, נפרדת מהקריאה הרגילה, שנשמרת רק לחירום: כלב שרץ לכיוון כביש, שער שנשאר פתוח, כלב תוקפני מעבר לפינה. את המילה הזאת טוענים בדיוק כמו בצעד 2, אבל עם הפרס הכי טוב שקיים, וכמה פרסים ברצף, לא אחד. מתרגלים אותה פעם או פעמיים בשבוע, בבית, רק כשבטוח שהיא תצליח. אף פעם לא משתמשים בה סתם, ואף פעם לא אחרי שהקריאה הרגילה נכשלה באותו מצב. המטרה היא מילה שלא נשחקה אף פעם, ושהכלב מגיב אליה כמעט בלי לחשוב.

לתפוס את הרגעים שבהם הוא בודק אתכם מעצמו

ועוד הרגל אחד שמשנה הרבה: בכל טיול, כשהכלב מסתובב מעצמו ומסתכל עליכם, או מתקרב בלי שקראתם, זה רגע שאפשר לתגמל. פרס קטן, מילה טובה, והוא חוזר להריח. אחרי כמה שבועות, כלב כזה בודק איפה אתם כל דקה או שתיים, ומי שבודק איפה אתם הוא כלב שקל הרבה יותר לקרוא לו.

איך מודדים שזה עובד

מחברת עם עמודה לכל שלב. בכל אימון רושמים כמה קריאות היו וכמה הצליחו בפעם הראשונה. הצלחה היא כלב שמגיע ישר אליכם, עד מגע, תוך שלוש שניות בערך. כשיש תשע מתוך עשר בשני אימונים ברצף, עולים שלב. כשיש פחות משבע, יורדים שלב. המחברת הזאת מונעת את הטעות הנפוצה ביותר: לשחרר את הכלב בגינה אחרי יומיים טובים בבית.

כמה זמן זה לוקח באמת?

תקופה	איפה הכלב אמור להיות
ימים ראשון עד שלישי	טעינת המילה. הכלב מסתובב בהתרגשות כשהוא שומע אותה
שבוע ראשון ושני	קריאה אמינה בבית, גם מחדר לחדר
שבועות שלישי עד שישי	חצר וגינה שקטה, ברצועה ארוכה, עם הסחות קלות
חודשיים עד ארבעה	מקומות עם כלבים ואנשים, עדיין ברצועה ארוכה
ארבעה חודשים ומעלה	שחרור במקומות סגורים, עם תרגול שוטף בכל טיול

קריאה היא לא פקודה שנגמרת. היא נשחקת כשלא מתרגלים אותה, ומתחזקת בכל פעם שהיא מצליחה. מה שבונה אותה הוא לא אימון אחד ארוך, אלא שמונה קריאות קצרות בכל טיול, לאורך חודשים.

ויש כלבים שבהם צריך לומר בכנות: האסקי, כלבי ציד וכלבים עם דחף רדיפה חזק יכולים להגיע לקריאה מצוינת, ועדיין לא להיות בטוחים בלי רצועה ליד כביש או ליד חתולים. זה לא כישלון של האילוף. זאת החלטה שמתאימה לכלב שלכם. ורצועה ארוכה במקום פתוח נותנת לכלב כזה כמעט את כל החופש שהוא צריך, בלי הסיכון.

מתי הבעיה היא לא אילוף

יש מצבים שבהם כלב לא בא, והסיבה אינה התנהגותית:

• כלב מבוגר שהפסיק להגיע. ירידה בשמיעה או בראייה נראית בדיוק כמו התעלמות. אם הכלב לא מגיב גם לקולות אחרים, לא מתעורר כשנכנסים או נבהל כשנוגעים בו מאחור, את זה לבדוק עם הווטרינר.
• כלב שמגיע לאט ולא רוצה לשבת. כאב במפרקים או בגב הופך כל תנועה לפחות כדאית. שינוי כזה אצל כלב שהגיע תמיד מצדיק בדיקה.
• כלב שמפחד מכם כשקוראים לו. מתכווץ, מגיע בזחילה, או בורח. זאת כבר לא בעיית קריאה. זה כלב שהקריאה סימנה לו בעבר משהו מפחיד, והעבודה מתחילה בבניית אמון ולא בתרגול.
• כלב שלא בא ורץ לעבר כלבים או אנשים בצורה מאיימת. כאן הבטיחות קודמת: רצועה בכל מקום ציבורי, עד שיש הערכה מקצועית.

מתי אילוף בפנסיון עוזר, ומתי לא

קריאה היא בדיוק סוג הפקודה שבה מספר החזרות קובע הכול. מאות קריאות, במקומות שונים, מול הסחות שעולות בהדרגה. לרוב הבתים, שבהם שני בני זוג עובדים ויש ילדים, אין את הזמן הזה. כאן אילוף בתנאי פנסיון נותן שלושה שבועות של שלושה אימונים ביום וטיולים יומיומיים בליווי שלי, ו”אליי” היא אחת משש הפקודות שהכלב חוזר איתן.

ומה שפנסיון לא יכול לעשות: לשמור על המילה אחרי שהכלב חזר. אם בבית ימשיכו לקרוא לו לאמבטיה, לכעוס כשהוא מגיע באיחור, ולשחרר אותו בגינה לפני שהוא מוכן, המילה תישחק שוב תוך שבועות. לכן יש מפגש שלכם איתי אחרי שבועיים, מפגש מסירה בסיום, וחצי שנה שבה אפשר להגיע אליי לפנסיון בתיאום מראש, בלי עלות, לתרגול. בקריאה, אני ממש מעודד להשתמש בזה.

ואם הבעיה היא כלב שבורח מהבית או מהחצר, ולא רק כלב שלא בא בגינה, יש חלק נוסף שקשור לדלת ולגדר, ופירטתי אותו בעמוד על כלב שבורח מהבית.