עקרון LIMA

LIMA הם ראשי תיבות באנגלית של Least Intrusive, Minimally Aversive, כלומר הכי פחות פולשני, הכי פחות אברסיבי. זה עיקרון שאומר דבר פשוט: כשרוצים לשנות התנהגות של כלב, מתחילים מהכלי העדין ביותר שיש סיכוי טוב שיעבוד, ועוברים לכלי פולשני יותר רק אם הראשון באמת לא עבד. זה לא שיטת אילוף, זה סדר של החלטות.

איך הסולם בנוי

העיקרון נשען על סולם, שבו כל שלב מנסים לפני שעוברים לשלב שמתחתיו. בגרסה המקובלת יש בו שישה שלבים:

1. בריאות, תזונה וגוף. האם משהו כואב, מגרד, לא בסדר? כלב שנוהם כשנוגעים בו בגב ייתכן שכואב לו בגב. זה תמיד השלב הראשון, ואותו בודקים עם הווטרינר.
2. שינוי הסביבה. מה אפשר לסדר בבית כך שההתנהגות לא תקרה בכלל? שער בטיחות, רצועה בבית, אוכל שלא נשאר על השיש, טיול לפני שאורחים מגיעים.
3. חיזוק חיובי. ללמד ולתגמל את מה שרוצים שהכלב יעשה.
4. חיזוק של התנהגות חלופית. ללמד התנהגות שלא מסתדרת עם הבעייתית, למשל ישיבה במקום קפיצה, ולתגמל רק אותה.
5. עונש שלילי, חיזוק שלילי והכחדה. להסיר משהו שהכלב רוצה כשהוא מתנהג לא כמו שצריך, כמו תשומת לב או המשך הטיול, או להפסיק לתגמל את ההתנהגות כך שתדעך.
6. עונש חיובי. להוסיף משהו לא נעים. זה השלב האחרון, ואנשי מקצוע שעובדים לפי העיקרון מגיעים אליו לעיתים רחוקות מאוד, אם בכלל.

למה הסדר הזה חשוב לכלב

הסדר הזה לא נועד רק לעדינות, הוא נועד לדיוק. כשמתחילים מעונש, אפשר לפספס את הסיבה האמיתית. כלב שעושה צרכים בבית יכול לסבול מדלקת בדרכי השתן, וכלב שנוהם על ילד יכול לסבול מכאב באוזן. עונש במצב כזה לא פותר כלום, והוא מוסיף לחץ לכלב שכבר לא בסדר.

כשמתחילים מהסביבה, לעיתים קרובות הבעיה פשוט נעלמת. כלב שגונב אוכל מהשיש לא יגנוב אם אין אוכל על השיש. זה נשמע מובן מאליו, אבל ברוב הבתים שאני שומע עליהם בשיחה הראשונה, אף אחד לא חשב על זה לפני שחשבו איך להעניש.

וכשמתחילים מחיזוק, הכלב לומד מה כן. עונש, גם כשהוא עובד, מלמד בעיקר מה לא, ומשאיר את הכלב בלי כיוון. כלב שנענש על קפיצה ולא למד מה לעשות במקום, ימצא דרך אחרת לקבל תשומת לב, ולא תמיד תאהבו אותה.

דוגמה: כלב שנובח בחלון

כלב נובח שעות על עוברים ושבים בחלון הסלון. לפי הסולם, בודקים קודם שאין סיבה גופנית, למשל כלב מבוגר שהתחיל לשמוע פחות ונבהל יותר. אחר כך מנהלים את הסביבה: מדבקה חלבית על החלק התחתון של החלון, או הזזת הספה שממנה הוא צופה. אחר כך מלמדים התנהגות חלופית, למשל לבוא אליכם למטבח כשמישהו עובר, ומתגמלים אותה. בבתים רבים העבודה נגמרת כאן. קולר נגד נביחות לא נדרש, ואם הנביחה נבעה מפחד, הוא היה דווקא מחמיר אותה.

הטעות הנפוצה: לקפוץ שלבים מתוך ייאוש

הטעות שאני רואה הכי הרבה היא לא בחירה מודעת בעונש, אלא קפיצה אליו מתוך עייפות. בעלים מנסים פרסים שלושה ימים, הכלב עדיין קופץ על אורחים, והם מסיקים שחיזוק חיובי לא עובד על הכלב שלהם. כשבודקים, מגלים שבאותם שלושה ימים הכלב קפץ על עשרה אורחים, ובשבעה מהמקרים קיבל ליטוף. כלומר, השלב השני, שינוי הסביבה, לא קרה בכלל, ולכן השלב השלישי לא היה יכול לעבוד. לפני שעוברים שלב בסולם, כדאי לבדוק שהשלב הקודם באמת בוצע, באמת בעקביות, ולמשך מספיק זמן.

הביקורת על העיקרון

גם כאן כדאי להכיר את הצד השני. יש מאלפים שאומרים שהסולם מנותק מהמציאות של מצבים מסוכנים, שבהם אין זמן לעבור שלב אחרי שלב. יש מי שטוען שההגדרה של מה פולשני ומה לא תלויה בכלב: לכלב אחד הסרת תשומת לב היא דבר קשה, ולאחר משיכה קלה ברצועה לא מזיזה כלום. ויש ביקורת מהכיוון ההפוך: שהעיקרון משאיר דלת פתוחה לעונש חיובי, ולכן אינו מספיק.

הביקורות האלה נוגעות בעיקר בקצוות. ברוב המוחלט של מה שקורה בבית, הסולם פשוט עובד, והוא שומר על הבעלים מטעויות שאי אפשר לתקן אחר כך. ובמקרים הקיצוניים באמת, כמו כלב שנשך, הסולם לא נעלם. הוא פשוט מתחיל משלבים שמגינים על כולם, כמו ניהול קפדני ומחסום פה שהכלב הורגל אליו, ובמקביל בדיקה וטרינרית.

איך זה נראה בבית ובאילוף בפנסיון

בבית, העיקרון שימושי גם למי שמעולם לא שמע עליו. הוא נותן סדר מחשבה: גוף, סביבה, מה ללמד במקום. בעלים שחושבים כך מתעצבנים פחות, כי הם פותרים את הבעיה לפני שהיא קורה ולא אחרי. המדריך על איך כלב לומד מרחיב על העקרונות שמאחורי שלבי הלמידה.

בעבודה שלי אני לא מצטט את הסולם, אבל הסדר שלו דומה מאוד לאיך שאני ניגש לכל כלב. אני מתייחס לגזע, לגיל, למזג, לעבר ולבעלים, כדי לבנות את מה שנכון לכלב הזה. כשמשהו נראה לי גופני, אני מפנה לווטרינר לפני שאני ממשיך. הרבה מהעבודה בשבוע הראשון היא סידור של הסביבה והשגרה, ואחר כך לימוד בדגש על חיזוקים חיוביים. ציוד אברסיבי, כמו קולר חשמלי, חנק ודוקרנים, לא נמצא בארגז הכלים שלי בכלל.