אילוף ללא כפייה

אילוף ללא כפייה הוא גישה שמגדירה את עצמה קודם כול לפי מה שהיא לא עושה: לא כאב, לא פחד, לא הפחדה. בפועל זה אומר אילוף שמתבסס בעיקר על חיזוק חיובי, על ניהול הסביבה כך שהכלב לא יתאמן בהתנהגויות לא רצויות, ועל הסרה של מה שהכלב רוצה כשהוא מתנהג לא כמו שצריך. הציוד שנמנעים ממנו כולל קולרים חשמליים, קולרי חנק ודוקרנים, משיכות תיקון ברצועה, ספריי מים ורעשים מבהילים.

מה הגישה אומרת בפועל

המונח נשמע לפעמים כמו מילה יפה בלי תוכן, אז כדאי לתרגם אותו לצעדים. מאלף שעובד ללא כפייה שואל קודם כול למה הכלב עושה את מה שהוא עושה. מה הוא מקבל מזה. אחר כך הוא מנהל את הסביבה כך שהכלב לא יקבל את זה. ואז הוא מלמד התנהגות חלופית שמשיגה לכלב משהו דומה, ומתגמל אותה הרבה.

דוגמה: כלב שקופץ על אורחים. הוא קופץ כי קפיצה מביאה תשומת לב, מגע וקול. בגישה ללא כפייה, בשבועות הראשונים הכלב פוגש אורחים מאחורי שער או ברצועה, כך שהקפיצה לא מצליחה. אורח שהכלב קופץ עליו מסתובב, וזה כל העונש. ובמקביל מלמדים את הכלב לשבת כשמישהו נכנס, והישיבה היא זאת שמביאה את המגע ואת הפרס. אין משיכה בקולר ואין ברך בחזה.

האם זה אומר בלי גבולות?

זאת אי ההבנה הנפוצה ביותר, והיא חשובה. אילוף ללא כפייה כולל גבולות, הרבה גבולות. ההבדל הוא באופן שבו הם מוצבים. שער בטיחות הוא גבול. רצועה היא גבול. עצירת הטיול כשהכלב מושך היא גבול. הסרת הקערה כשהכלב קם היא גבול. אף אחד מהם לא כואב, וכולם מלמדים את הכלב משהו ברור על מה שמשתלם ומה שלא.

בגישה הזאת יש גם עונש שלילי, כלומר הסרה של משהו טוב. רוב העוסקים בה מדרגים את הכלים לפי מידת הפולשנות שלהם, כמו בעקרון LIMA, ומתחילים תמיד מהפחות פולשני.

דוגמה מהיום יום: הכלב שמושך ברצועה

כלב בוגר וחזק מושך ברחוב, ובעליו מתלבט. בגישה ללא כפייה, הצעד הראשון הוא ציוד שמוריד את הכוח בלי לגרום כאב, בדרך כלל רתמה עם חיבור קדמי. השני הוא כלל עקבי: רצועה מתוחה, עוצרים. רצועה רפויה, ממשיכים, ולפעמים פרס. השלישי הוא סביבה: בימים הראשונים מטיילים בשעות ובמקומות שקטים, כדי שהכלב יצליח הרבה יותר משהוא נכשל. ובמקביל מתרגלים בבית הליכה צמודה לרגל במרחקים קצרים, שם קל להצליח.

זה לוקח יותר זמן מקולר דוקרנים ביום הראשון, וזאת הביקורת ההוגנת על הגישה. אבל אחרי כמה שבועות של עבודה עקבית, הכלב הולך ליד הרגל כי זה משתלם לו, וזה נשאר גם כשהציוד מתחלף.

מה הביקורת עליה

כדי להיות הוגן, כדאי לשמוע גם את הצד השני. יש מאלפים שאומרים שהגישה איטית מדי לחלק מהכלבים, במיוחד כלבים בעלי דחף טריפה חזק, ושבמצבים מסוכנים אין זמן לבנות התנהגות חלופית בהדרגה. יש מי שטוען שהמילה עצמה מטעה, כי גם רצועה וגם שער הם שליטה, ואין אילוף שאין בו שום כוח. ויש מי שאומר שהוויכוח הפך לזהות, ושהוא מפלג את העולם המקצועי יותר ממה שהוא עוזר לכלבים.

חלק מהטענות האלה נכונות בעיניי. הוויכוח בין המחנות חריף יותר מההבדלים בין מאלפים רבים בעבודה היומיומית. ויש מאלפים שמגדירים את עצמם כך ועדיין עושים עבודה לא טובה, כמו שיש בכל גישה.

מה זה לא

אילוף ללא כפייה איננו לתת לכלב לעשות מה שהוא רוצה, ואיננו אילוף שכולו פרסים בלי סוף. בעבודה טובה הפרסים מתמעטים בהדרגה, וההתנהגות נשארת כי היא הפכה להרגל ולא כי יש חטיף בכיס. ואיננו התעלמות מבעיות: כלב שנושך צריך תוכנית, ניהול קפדני ולפעמים מחסום פה, גם בגישה הזאת.

איפה אני עומד, ואיך זה נראה בבית ובפנסיון

אני לא מגדיר את עצמי לפי התווית הזאת, ולא לפי התווית של אילוף מאוזן. את הפקודות אני מלמד בדגש על חיזוקים חיוביים ובשיטות שונות ומגוונות, כי אין שיטה אחת שמתאימה לכל כלב. לצד זה אני מאמין בגבולות ברורים ובסדר יום עקבי, כי כלב הרבה יותר רגוע כשהוא יודע מה מצופה ממנו. הגבולות אצלי מוצבים בלי כאב: ניהול, עצירה, מילה ברורה ודרך להצליח. אני לא עובד עם קולר חשמלי, דוקרנים או חנק, ולא ממליץ עליהם.

בבית, מה שהכי משנה הוא לא איך קוראים לשיטה, אלא אם היא עקבית. שלוש פעמים ביום של אימון קצר, ניהול שמונע את הטעויות, ותגמול של מה שרוצים, עובדים טוב יותר מכל ויכוח על תוויות. המדריך על איך כלב לומד מסביר את העקרונות שמאחורי זה.

בפנסיון, כשבעלים שואלים אותי אם אני עובד ללא כפייה, אני מעדיף לענות בתיאור ולא בתווית: מה קורה כשהכלב טועה, איזה ציוד הוא יענוד, ואיך ייראה יום שלו אצלי. זה מה שבאמת צריך לדעת כדי להחליט. ובמפגש שלכם עם הכלב אצלי בפנסיון אחרי שבועיים אתם רואים את זה בעיניים, ולא צריכים לסמוך על המילה שלי: איך הכלב ניגש אליי, איך הוא עובד, ואיך הוא נראה כשהוא טועה.