אילוף מאוזן

אילוף מאוזן הוא שם שמאלפים מסוימים נותנים לגישה שלהם: שילוב של חיזוק חיובי, כלומר פרסים, משחק ושבח, עם תיקונים ועונשים כשהכלב עושה משהו לא רצוי. אצל חלקם התיקון הוא מילה ועצירה, ואצל אחרים הוא משיכה ברצועה, קולר חנק, קולר דוקרנים או קולר חשמלי. הטענה שמאחורי השם היא שאילוף צריך לכסות את שני הצדדים: גם מה כן, וגם מה לא.

מה הטיעון של מי שמחזיק בגישה הזאת

כדי לדבר על זה בהגינות, כדאי להבין קודם את ההיגיון. מי שעובד בגישה מאוזנת אומר בדרך כלל שלושה דברים. הראשון הוא שכל למידה בעולם האמיתי כוללת גם השלכות לא נעימות, ושכלבים לומדים גם מהן. השני הוא שיש כלבים, בעיקר גדולים, חזקים ובעלי דחף גבוה, שעבורם פרס פשוט לא מתחרה בחתול שרץ או בכלב ממול. והשלישי הוא שבעלים רבים צריכים תוצאה מהירה ובטוחה, וכלי שעוצר התנהגות מסוכנת מהר שווה משהו.

יש בטענות האלה גרעין שאני מסכים איתו. לכלבים צריך גבולות. כלב שחי בבית בלי שום כלל הוא בדרך כלל כלב לחוץ יותר, לא מאושר יותר. ויש מצבים, כמו כלב שרץ לכביש, שבהם הבטיחות קודמת לכל דיון על שיטה.

מה הטיעון של מי שמתנגד

הצד השני אומר שגבולות לא מחייבים כאב. אפשר לעצור כלב, לנהל את הסביבה שלו, להסיר ממנו את מה שהוא רוצה כשהוא מתנהג לא כמו שצריך, ולתת לו דרך ברורה להצליח, בלי לגרום לו אי נוחות פיזית. הטענות המרכזיות נגד ציוד אברסיבי הן שלוש, והן גם אלה שאני רואה בשטח.

הראשונה היא שהכלי מלמד מה לא לעשות, ולא מה כן. הכלב לומד שמשהו כואב. הוא לא לומד מה כן משתלם. השנייה היא האסוציאציה: כלב שמרגיש כאב ברגע שהוא רואה כלב אחר עלול לקשר את הכאב לכלב, ולא להתנהגות שלו. בכלבים ריאקטיביים זה עלול להחמיר את הבעיה. והשלישית היא דיכוי אזהרות: כלב שנענש על נהימה יכול להפסיק לנהום, בלי להפסיק להרגיש את מה שגרם לו לנהום.

לגבי מצב הידע, אני מעדיף להיות זהיר. הספרות המקצועית לא חד משמעית בכל פרט, וחלק מהמחקרים קטנים. אבל גופים מקצועיים וטרינריים והתנהגותיים רבים ממליצים להימנע מציוד אברסיבי, ובכמה מדינות חלק מהציוד הזה מוגבל או אסור בחוק.

דוגמה: אותו כלב, שתי גישות

כלב שקופץ על אורחים בכניסה. בגישה מאוזנת שמשתמשת בתיקונים, הכלב מקבל משיכה ברצועה או ברך בחזה כשהוא קופץ, ושבח כשהוא נשאר על הרצפה. בגישה שנמנעת מכאב, הכלב פוגש את האורחים ברצועה או מאחורי שער כך שהקפיצה לא מצליחה, האורח מסתובב כשהוא קופץ, והישיבה היא זאת שמביאה את המגע ואת הפרס. שתי הדרכים יכולות להפחית קפיצה. ההבדל הוא במה שהכלב מרגיש כלפי אנשים שנכנסים בדלת, ובמה שנשאר כשאף אחד לא מחזיק את הרצועה.

המילה שנויה במחלוקת בפני עצמה

חלק מהוויכוח הוא על המילה עצמה. מאוזן נשמע כמו משהו שקשה להתנגד לו, כי מי רוצה להיות לא מאוזן. מתנגדי הגישה אומרים שהשם מטשטש את מה שקורה בפועל. התומכים אומרים שהשם מתאר בדיוק את מה שהם עושים. בעיניי, השם פחות חשוב מהשאלה מה קורה לכלב כשהוא טועה.

איפה אני עומד, ולמה

אני לא מגדיר את עצמי לפי אף אחת מהתוויות. אני עובד בדגש על חיזוקים חיוביים, פרסים וגישה תומכת, כי ככה כלבים לומדים הכי טוב, וככה מה שהם לומדים נשאר. באותה נשימה אני מאמין שיש להתייחס לכלב כאל בעל חיים, להציב לו גבולות ולשמור על סדר יום והתנהגות עקביים בסביבתו. כלב הרבה יותר רגוע כשהוא יודע מה מצופה ממנו.

אבל גבול אצלי איננו כאב. גבול הוא ניהול של הסביבה, עצירה, מילה ברורה, הסרה של מה שהכלב רוצה כשהוא מתנהג לא כמו שצריך, ומיד אחריה דרך להצליח. אני לא עובד עם קולר חנק, דוקרנים או קולר חשמלי, ולא ממליץ עליהם. לא כי אני חושב שמי שעובד איתם לא אוהב כלבים, אלא כי אני לא צריך אותם, והמחיר שלהם גבוה מדי בעיניי.

ואת המשפט שלי, כלב מאוזן הוא כלב מאושר, אני אומר על הכלב, לא על השיטה. כלב מאוזן הוא כלב שיודע מה מצופה ממנו, שהצרכים שלו מסופקים, ושלא חי בפחד.

איך זה נראה בפועל, בבית ובאילוף בפנסיון

בבית, הבעלים לא צריכים להכריע בוויכוח הזה כדי לעבוד נכון. מה שהם צריכים הוא כמה כללים פשוטים: לתגמל את מה שרוצים, לנהל את הסביבה כך שהכלב לא יתאמן במה שלא רוצים, ולהיות עקביים. המדריך על אלפא, דומיננטיות ומי הבוס עוסק באחד המיתוסים שמזינים את הצורך בכוח.

באילוף בתנאי פנסיון אני עובד עם הכלב שלוש פעמים ביום, ושם הגבולות נראים כך: הכלב מחכה לפני שהדלת נפתחת, מחכה לפני הקערה, הולך ליד הרגל כדי שהטיול יימשך. אין כאן תיקונים פיזיים, יש מבנה. ואם מגיע אליי כלב עם ציוד אברסיבי, הציוד יורד ביום הראשון, ואני מסביר לבעלים למה, בלי להאשים ובלי להטיף. המטרה היא לא לנצח בוויכוח, אלא שהכלב יחזור הביתה עם כלים שהבעלים יכולים להמשיך איתם.