אלפא, דומיננטיות והעצה להראות לכלב מי הבוס

את העצה הזאת שומעים מכל כיוון: בשכונה, מהשכן, מסרטון באינטרנט, ולפעמים גם ממאלפים. תראה לו מי הבוס. אני כותב את העמוד הזה כי אני פוגש את התוצאות שלה, ובכמה מהמקרים האלה הבעלים מגיע אליי עם כלב שנשך דווקא אחרי שהוא התחיל ליישם אותה.

מאיפה בכלל הגיע הרעיון של אלפא

מקור המודל הוא תצפית בזאבים שהוחזקו בשבי בשנות הארבעים: חיות שלא הכירו זה את זה הושמו יחד בשטח סגור, והיררכיית הכוח שנצפתה שם הפכה למודל של התנהגות זאבים. הבעיה פשוטה: בטבע להקת זאבים היא משפחה, כלומר זוג הורים וצאצאיהם, והסדר בה נובע מגילאים ומקשרי משפחה ולא ממאבק על בכורה.

החוקר שהפיץ את המונח אלפא לקהל הרחב חזר ממנו בעצמו בסוף שנות התשעים, כתב שהמונח מטעה, וביקש להפסיק את הדפסת הספר שבו הופיע. המודל נשאר בחיים בעיקר מפני שהוא נוח להסבר, ולא מפני שהוא עמד במבחן.

ומה בכל זאת נכון, כדי שלא נזרוק יותר מדי

כאן אני רוצה להיות מדויק, כי קל להתלהב לכיוון השני ולומר שדומיננטיות אינה קיימת בכלל. במחקר ההתנהגות המונח כן מתאר משהו: עדיפות בגישה למשאב מסוים בין שני פרטים מסוימים, בהקשר מסוים. כלב א יקבל את העצם ליד הספה, וכלב ב יקבל את המקום ליד המזגן. זאת לא תכונת אופי, ובהחלט לא דרגה שמחזיקה את עצמה בכל מצב.

והשאלה עד כמה יחסים כאלה בכלל יציבים בחבורות של כלבים היא שאלה שעדיין נחלקים עליה. מה שאין עליו מחלוקת מעשית הוא הקפיצה השנייה: שאין שום בסיס לכך שאדם מקבל מעמד כזה מול כלב על ידי מי שאוכל קודם או מי שעובר ראשון בדלת, ושאין עדות לכך שהתנהגות באחד ההקשרים מתגלגלת להקשר אחר.

למה אנשים רואים דומיננטיות בכל מקום

כי היא מסבירה הכול במילה אחת. כלב קופץ על אורחים, מושך ברצועה, לא בא כשקוראים לו ונובח על הדלת, ומישהו אומר “הוא חושב שהוא הבוס”. בפועל כל אחת מההתנהגויות האלה קיבלה תשלום: הקפיצה הביאה תשומת לב, המשיכה הביאה את הכלב לעץ שרצה להריח, והנביחה על הדלת “גירשה” את השליח בכל פעם. אין כאן מאבק על מעמד. יש היסטוריה של מה עבד. וזה גם מסביר למה כלב מקשיב לאדם אחד בבית ולא לשני, נושא שכתבתי עליו בנפרד במדריך על כלב שמקשיב רק לאחד מבני הבית. כשמבינים שמדובר בהרגל ולא באופי, ברור גם מה עושים: משנים את מה שמשתלם.

מה העצה הזאת גורמת לאנשים לעשות

חמש פעולות, וכולן הגיעו אליי מפי בעלים שהתכוונו לטוב.

מה עושים	מה חשבו שזה אומר	מה הכלב לומד בפועל
להפוך את הכלב על הגב ולהחזיק	הוא מקבל את מרותי	שיד שמתקרבת אליו כשהוא במצב רגשי גבוה מסתיימת בכך שהוא מרותק. הקיפאון שנראה כהשלמה הוא בדרך כלל כיבוי
להצמיד למטה כלב שנהם	ללמד אותו לא לנהום	שנהמה מביאה אי נעימות. ההתנהגות שנעלמת היא האזהרה, ולא מה שהפריע לו
לאחוז בעורף ולנער	כך אמא עושה	שהיד הזאת מאיימת. בכלבה אמיתית ההרמה בעורף היא נשיאה של גור קטן, ולא תיקון של כלב בוגר
לאכול לפני הכלב, לעבור ראשון בדלת	לקבוע מי מוביל	כלום. אין קשר בין סדר האכילה לבין משיכה ברצועה, והכלב אינו מסיק מהאחד על השני
לא לתת לעלות על הספה כעניין של מעמד	לשמור על ההיררכיה	אם לא נהם על הספה, לא קרה דבר. ואם נהם, הבעיה היא שמירת מקום ולא מעמד, וזאת עבודה אחרת

למה זה נראה כאילו זה עובד

כי ברגע עצמו זה באמת עוצר את ההתנהגות. כלב שהוצמד לרצפה מפסיק לזוז, וכלב שצעקו עליו אחרי נהמה שותק. מה שלא רואים הוא מה שקרה בפנים: הרגש שגרם לנהמה, פחד או רצון לשמור על משהו, לא השתנה. הוא רק למד להסתיר את הסימן החיצוני. וזה ההבדל בין דיכוי ללמידה. למידה נראית כמו כלב שבוחר לעשות משהו אחר. דיכוי נראה כמו כלב שקפא, מסיט את הראש ומלקק שפתיים. אם אחרי “התיקון” הכלב נראה כך, לא לימדתם אותו כלום חוץ מזה שאתם מפחידים.

למה דווקא הפעולה הראשונה מסוכנת

ההיפוך על הגב הוא העצה היחידה בקבוצה שאני מבקש מאנשים לעצור מיד, והסיבה אינה אידיאולוגית. היא מכניסה את הפנים שלכם למרחק של עשרים סנטימטר מהשיניים של כלב שנמצא ברגע הגרוע שלו. כל נשיכת פנים של בעלים שהגיעה אליי הייתה בתוך ניסיון כזה או בתוך לקיחה בכוח של משהו מהפה.

ויש מחיר שני, שמופיע רק אחרי חודשים. כלב שלמד שהנהמה שלו מביאה אי נעימות מדלג עליה. סולם האזהרות הוא הרצף שבו כלב מודיע לפני שהוא נושך: קיפאון, הסבת מבט, נהמה, שליפת שפתיים. מי שמעניש את השלבים הגלויים מקבל כלב שנראה שקט יותר ושנושך בלי התראה, וזה המקרה הקשה ביותר שאני מקבל.

אז מה הכלב כן עושה כשהוא נוהם על הספה

הוא שומר משאב, וזאת התנהגות עם היגיון ברור. ספה היא מקום חם, גבוה, עם ריח שלכם ועם שדה ראייה טוב, ולכן היא אחד המשאבים השווים ביותר בבית. כלב שנוהם כשמזיזים אותו ממנה עושה שמירת מקום, בן דוד קרוב של רכושנות על אוכל או על צעצוע.

ההבדל בין השניים משנה את הטיפול. רכושנות על אוכל מטופלת בעיקר במרחק ובמסחר: אתם מתקרבים, מוסיפים משהו טוב לקערה, ומתרחקים, והכלב לומד שהתקרבות מוסיפה ולא לוקחת. שמירת מקום מטופלת בהחלפה ובפקודה: לא מושכים אותו מהספה, קוראים לו לרדת תמורת משהו ששווה את זה, ובונים לו מקום שלו שהוא רוצה להיות בו, כלומר למקום. אותה פעולה בשתי הבעיות לא עובדת, ולכן ההבחנה אינה אקדמית.

מה עושים מחר בבוקר עם כלב שנוהם על הספה

1. מפסיקים להוריד אותו ביד. לא מושכים בקולר ולא דוחפים. כל משיכה כזאת מוכיחה לו שהיה ממה לחשוש.
2. מורידים בזריקה. זורקים חטיף לרצפה במרחק של מטר וחצי, ואומרים מילה קבועה ברגע שהוא קופץ. אחרי כמה ימים המילה באה קודם.
3. בונים לו מקום טוב יותר. מזרן או מיטה ליד הספה, שעליו מקבלים לעיסה ארוכה ופרסים. כלב לא מוותר על ספה בשביל רצפה. הוא כן מוותר עליה בשביל מקום ששווה יותר.
4. סוגרים גישה כשאין השגחה. כיסא הפוך על הספה או דלת סגורה, כדי שהנהמה לא תתאמן לבד כשאתם לא שם.
5. ילדים לא מורידים את הכלב מהספה, אף פעם. זה תפקיד של מבוגר, וגם הוא עושה את זה בזריקה.

והערה מעשית שרוב האנשים מופתעים ממנה: אם הכלב לא נוהם ולא קופא, אין בעיה בעלייה על הספה. זאת העדפה שלכם ולא כלל התנהגותי.

מה מחליף את העצה, בלי לרכך שום דבר

אני לא מציע לוותר על גבולות, ההפך. אני מאמין כי יש להתייחס לכלב כאל בעל חיים, להציב לו גבולות ולשמור על סדר יום והתנהגות עקביים בסביבתו. הכלב הרבה יותר רגוע כשהוא יודע מה מצופה ממנו, כשהוא חי בתוך עולם עם גבולות ברורים ועם בעלים שמספקים את צרכיו. הנה הגרסה המעשית של זה, וזה מה שאני עושה עם כלב בפועל:

1. סדר יום קבוע לאוכל, ליציאות ולאימונים. צפיות היא מה שהעצה על מעמד ניסתה להשיג, והיא מושגת מלוח זמנים ולא מהפגנת כוח.
2. הכול עובר דרך בקשה קטנה. שב לפני הקערה, שב לפני הדלת, שב לפני הרצועה. לא כדי להוכיח מי מוביל, אלא כי כך הכלב מתרגל שלשיתוף פעולה יש תוצאה.
3. מבקשים פעם אחת. בקשה שחוזרת חמש פעמים נעשית רעש, וזאת הסיבה האמיתית לרוב מה שנקרא חוסר כבוד.
4. משלמים על מה שרוצים לראות. כלב ששכב בשקט כשהגיע אורח קיבל משהו טוב. זה חיזוק חיובי, והוא הצד שבונה.
5. לא מתקנים כלב ברגע שהוא מעל סף התגובה. מעל הסף אין למידה, יש רק עוד עוררות.

מתי מה שנראה כמו השתלטות הוא רפואי

אחד מכל כמה מקרים שבהם בעלים מתאר לי כלב שנעשה פתאום דומיננטי מסתיים אצל הווטרינר. כלב בן שש שלא נהם מעולם והתחיל לנהום בחודשיים האחרונים כשנוגעים בו, שמסרב לקפוץ למכונית, שמתקשה לקום מהרצפה, או שהתחיל לשמור על המיטה שלו, אינו כלב שהחליט לנסות את גבולות הכוח. הוא כלב שכואב לו, ובדרך כלל זה גב, ירכיים, שיניים או אוזניים.

הכלל שאני נותן בטלפון: שינוי התנהגות שהתפתח בתוך שבועות אצל כלב בוגר הולך לווטרינר לפני שהוא הולך למאלף. בדיקת כאב ובדיקת דם של בלוטת התריס זולות בהרבה משלושה שבועות של אילוף שלא יפתרו כאב.

לוח זמנים, כדי שלא תצפו לדבר הלא נכון

בכלב שנוהם על הספה ולא נשך, שבועיים עד ארבעה של החלפות ובניית מקום משלו מורידים את רוב האירועים. בכלב שכבר נשך פעם אחת, המטרה אינה היעלמות אלא ניהול: פחות מצבים שמגיעים לשם, אזהרות שחוזרות להופיע, והתאוששות מהירה. הדבר הראשון שאני מחפש הוא דווקא חזרתה של הנהמה, כי משמעותה שהכלב מודיע מראש שוב.

מה רואים בדרך: בשבוע הראשון הכלב עוד מתכונן כשמתקרבים לספה, אבל יורד מהר יותר אחרי הזריקה. בשבוע השני הוא מתחיל לרדת לבד לכיוון המזרן כשהוא שומע את המילה. בשבוע השלישי הרבה כלבים כבר בוחרים במזרן מלכתחילה, כי שם קורים הדברים הטובים. אם אחרי שלושה שבועות של עבודה עקבית הנהמה רק מחריפה, או שהיא עברה מהספה למיטה, לקערה ולאנשים, זה כבר לא משהו שמסדרים לבד מתוך מדריך.

ובכלב שספג חודשים של עצות על מעמד, השלב הראשון הוא לא אילוף אלא הפסקה. שבועיים בלי שום תיקון פיזי, בלי לקיחה מהפה, בלי החזקה. רק אחרי שהוא מפסיק להתכונן ליד שמתקרבת אפשר להתחיל ללמד.

מתי זה גדול ממה שמסדרים לבד

יש שלושה סימנים שבהם אני מבקש לא להמשיך לנסות מתוך מדריך. נשיכה שהשאירה סימן, גם אם “רק שריטה”. נהמה או קיפאון מול ילדים, בכל עוצמה. ושמירה שהתפשטה: התחילה בספה ועכשיו כוללת את המיטה, את הקערה, צעצוע מסוים ואת המעבר במסדרון. בשלושת המצבים האלה טעות אחת בעיתוי עולה ביוקר, וכל ניסיון כושל מלמד את הכלב שהאזהרה לא הספיקה. זה הרגע לעבוד עם מישהו שרואה את הכלב בעיניים, ולהחזיק את הבית בניהול בטוח עד אז.

מה אני עושה בשלושת השבועות, במקום להראות מי הבוס

הגבולות אצלי הם לוח זמנים, לא עימות. הכלב מתאמן שלוש פעמים ביום, יוצא לטיול יומי בליווי שלי, ויודע מה קורה אחרי מה. ומה שאני עושה עם הכלב בשלושת השבועות מתבצע על ידי באופן אישי, כולל הטיולים, כי האמון שנבנה מהעבודה היומית הוא מה שמאפשר לכלב ללמוד בכלל.

את התמונה הרחבה על בעיות התנהגות ומה שייך למה כתבתי בעמוד על בעיות התנהגות בכלבים, ואם מה שמתרחש בבית כבר כולל נהמה או קיפאון מול בני אדם, העמוד הנכון הוא כלב תוקפני.