התנהגות פיוס

התנהגות פיוס היא מה שכלב עושה כשהוא רוצה להוריד מתח. הוא משפיל את הגוף, מוריד את הראש, מקפל את הזנב אבל ממשיך לנפנף בו בקצב מהיר ונמוך, מושך את האוזניים לאחור, מצמצם את העיניים, מלקק את השפתיים או את הפנים של מי שמולו, ולפעמים מתגלגל על הגב ומראה את הבטן. כל אלה אומרים פחות או יותר את אותו דבר: אני לא איום, בוא נירגע.

מה התנהגות פיוס אומרת, ומה היא לא אומרת

במשך שנים, התנהגויות כאלה תוארו כ”כניעה”, כחלק מהיררכיה שבה כלב אחד מראה לשני שהוא מכיר במעמד שלו. הגישה הזאת כבר פחות מקובלת היום בקרב חוקרי התנהגות, כי היא מנסה להכניס התנהגות גמישה מאוד לתוך מבנה נוקשה של מעמד. ההסבר המקובל יותר הוא שמדובר בהתנהגות שמטרתה למנוע עימות ולשמור על הקשר. עוד על הוויכוח הזה, ולמה הוא משנה בבית, תמצאו באלפא, דומיננטיות והעצה להראות לכלב מי הבוס.

חשוב להבין גם מה היא לא. התנהגות פיוס היא לא אשמה, לא חרטה, ולא הבנה של “מה עשיתי”. היא תגובה למה שקורה עכשיו: לאדם שמתקרב, לטון כועס, לכלב גדול שמסתכל. כלבים מצוינים בקריאת מצב הרוח שלנו, והם מגיבים אליו מהר מאוד. לפעמים הם מגיבים עוד לפני שאנחנו עצמנו שמנו לב שהתעצבנו: שינוי קטן בנשימה, בקצב ההליכה או בטון שבו נסגרה הדלת מספיק להם.

דוגמה מהבית: ה”פרצוף האשם”

זאת הדוגמה הכי נפוצה, וגם הכי לא מובנת. הבעלים חוזרים הביתה ומוצאים כרית קרועה. עוד לפני שהם אומרים משהו, הכלב מגיע עם ראש נמוך, זנב מקופל, עיניים חצי סגורות. הבעלים בטוחים: “הוא יודע מה עשה”.

אבל מה שקורה בדרך כלל הוא אחר. הכלב קורא את הבעלים. הם נכנסו, ראו את הכרית, הגוף שלהם השתנה, הנשימה השתנתה, הטון השתנה. הכלב רואה את כל זה, ומגיב בהתנהגות פיוס. ועוד דבר: אם בעבר, כשהיה בלגן על הרצפה והבעלים נכנסו, הגיעה צעקה, הכלב גם למד שהשילוב של בלגן ובעלים מבשר צרות. זאת התניה קלאסית, לא מצפון.

יש תצפיות שמראות שכלבים מראים את “הפרצוף האשם” בעוצמה דומה, ולפעמים גבוהה יותר, כשהבעלים נוזפים בהם על משהו שהם בכלל לא עשו. זה מחזק את ההבנה שהמבט מגיב לבעלים, לא למעשה.

ומה עושים? כמו שכתוב בטיפ למעלה: לא נוזפים. מנקים, ושואלים למה זה קרה. כלב שהורס בבית כשהוא לבד יכול להיות משועמם, יכול להיות גור עם שיניים, ויכול להיות כלב עם חרדת נפרדות. כל אחד מהם צריך משהו אחר, ואף אחד מהם לא צריך עונש בדיעבד.

דוגמה שנייה: מפגש עם כלב אחר

כלב צעיר פוגש כלב מבוגר בגינה. הוא מתקרב בגוף נמוך, מלקק את הפנים של הכלב המבוגר, מתגלגל על הגב. זאת התנהגות פיוס קלאסית, והיא חלק בריא מאוד מהתקשורת בין כלבים. ברוב המקרים, הכלב המבוגר מרחרח, אולי נוהם קצת, ומשחרר. המפגש נגמר בלי עימות.

כאן הבעלים לא צריכים להתערב, אלא אם כן הכלב הצעיר נראה מבוהל מאוד, או שהכלב המבוגר ממשיך ללחוץ גם אחרי שהצעיר הראה את כל הסימנים. אז כדאי לעזור לכלב הצעיר לצאת מהמצב.

הטעות הנפוצה: להעניש כלב שמפייס, או לעודד את זה בכוח

הטעות הראשונה, והכי נפוצה, היא להעניש כלב שמראה התנהגות פיוס, כי “הוא יודע שעשה משהו רע”. מבחינת הכלב, הוא עשה בדיוק את מה שכלבים עושים כדי להוריד מתח, והתגובה הייתה עוד כעס. מה שהוא לומד הוא שהאסטרטגיה הזאת לא עובדת מול הבעלים. חלק מהכלבים מגבירים את הפיוס, עד להשתנה מכניעה. אחרים מתחילים לחשוש מהבעלים, ובמצבים קיצוניים עוברים מפיוס להגנה.

הטעות השנייה היא לפרש כל התגלגלות על הגב כהזמנה לליטוף. כלב שמתגלגל כי הוא לחוץ, ומקבל יד על הבטן מאדם זר שמתכופף מעליו, עלול להרגיש לכוד. אם הגוף שלו מתוח, הזנב מקופל והוא מלקק שפתיים, עדיף לתת לו לקום ולהתקרב בעצמו.

הטעות השלישית היא לראות בהתנהגות פיוס חולשה שצריך “לתקן”. כלב שיודע לפייס הוא כלב עם כישורים חברתיים טובים. המטרה היא לא להעלים את זה, אלא להוריד את הסיבות שגורמות לו להרגיש צורך בזה כל הזמן.

איך זה נראה בפועל, בבית ובאילוף בפנסיון

כשמגיע אליי כלב שמראה הרבה התנהגות פיוס כלפי אנשים, אני מוריד את הלחץ מהמפגשים: לא מתכופף מעליו, מתקרב מהצד, מדבר בשקט ונותן לו לבחור מתי להתקרב. אצל כלבים כאלה, אימון בדגש על חיזוקים חיוביים עושה הבדל גדול, כי הוא מלמד אותם שהאדם שמולם צפוי ובטוח. ככל שהביטחון עולה, הפיוס יורד, והכלב מתחיל ליזום קשר מתוך רצון ולא מתוך צורך להרגיע.

בבית, הדבר החשוב ביותר הוא לשים לב לתגובה שלכם, לא רק לשל הכלב. אם הכלב מפייס כל פעם שאתם מרימים את הקול, אפילו כשאתם מדברים בטלפון, זה מידע על איך הוא חווה את הבית.

המונחים הקרובים: אותות הרגעה הם סימנים עדינים יותר מאותה משפחה, והתנהגות עקירה מופיעה לא פעם יחד איתם, כשהכלב לא בטוח מה לעשות.