כלב מבוגר מגיל שבע: שינויים בהתנהגות, ומה עושים איתם

רוב הבעלים לא מבחינים ברגע שבו הכלב נעשה מבוגר. הם מבחינים בדברים קטנים: שהוא כבר לא קם כשמישהו נכנס, שהוא לוקח שנייה לפני שהוא קופץ לרכב, שהוא נבהל כשנוגעים בו בזמן שינה. כל אחד מאלה מספר משהו, ורובם לא קשורים לאילוף בכלל. העמוד הזה הוא על ההבדל בין השניים, ועל מה שכן עושים.

מה משתנה אצל כלב מבוגר, ומה רק נראה כמו שינוי באופי?

מגיל שבע בערך הכלב מתחיל להשתנות בשלושה מקומות: בגוף, בחושים ובראש. המפרקים מתקשחים, השמיעה והראייה נחלשות, ואצל חלק מהכלבים גם הזיכרון וההתמצאות. כל אחד מהשינויים האלה נראה מבחוץ כמו התנהגות: עקשנות, עצבנות, “שכח מה למד”. ברוב המקרים האופי לא השתנה. השתנה מה שהכלב מסוגל לו.

הגוף. כלב שכואב לו בגב לא יגיד את זה. הוא יפסיק לעלות לספה, ינהם כשמזיזים אותו, יסרב לשבת כי הישיבה עצמה כואבת. בעלים שרואים כלב שלא יושב על פקודה שהוא מכיר עשר שנים מסיקים שהוא “עושה דווקא”, והאמת היא שהפקודה פשוט כואבת.

החושים. כלב שהפסיק לבוא כשקוראים לו מהחדר השני לא נעשה עצמאי. לפעמים הוא לא שמע. וכלב שנבהל ממגע פתאומי ונוהם, לפעמים לא ראה את היד מגיעה. החלשות בשמיעה ובראייה היא הסיבה השכיחה ביותר שאני רואה ל”כלב זקן שנעשה עצבני”.

הראש. אצל חלק מהכלבים המבוגרים מופיעה ירידה קוגניטיבית, משהו שמזכיר דמנציה אצל אנשים. כלב שנתקע בפינות, שוכח שכבר יצא, מתבלבל בבית שהוא מכיר, ומשנה את מחזור השינה. זה מצב רפואי, ואת האבחנה והטיפול נותן הווטרינר.

ומה שלא משתנה: הצורך בשגרה, בקשר ובעבודה קטנה לראש. כלב מבוגר שמפסיקים לדבר איתו ולתת לו משימות מתבגר מהר יותר מכלב שממשיכים איתו.

מה לצפות לאורך השנים

הגודל קובע את הקצב יותר מכל דבר אחר. בטבלה, הגילים הם לכלב בינוני. כלב גדול או ענק נכנס לכל שורה שנה או שנתיים מוקדם יותר, וכלב קטן לרוב מאוחר יותר.

גיל	מה קורה אצלו	מה אתם רואים	מה עושים
7 עד 9	ראשית השינויים, בעיקר בגוף	איטיות בבוקר, פחות סיבולת, שינה ארוכה יותר	בדיקה תקופתית אצל הווטרינר, שמירה על משקל, טיולים קצרים יותר ותכופים יותר
9 עד 12	החושים נחלשים, המפרקים מורגשים	לא שומע מרחוק, נבהל ממגע, מתקשה במדרגות	סימני יד, הודעה לפני מגע, רמפות ושטיחים נגד החלקה
12 ומעלה	אצל חלק מהכלבים ירידה בהתמצאות ובזיכרון	נתקע בפינות, ער בלילה, שוכח שיצא	שגרה קבועה לחלוטין, בית מותאם, ליווי צמוד של הווטרינר

שני כלבים באותו גיל יכולים להיות בשתי שורות שונות. מה שחשוב הוא לא באיזו שורה הכלב שלכם, אלא לשים לב כשהוא עובר משורה לשורה, כי כל מעבר כזה הוא סיבה לבדיקה ולהתאמה קטנה בבית.

איך מזהים ירידה קוגניטיבית, ומה עושים איתה

הסימנים מופיעים בהדרגה ולרוב בלילה: אי שקט, הליכה הלוך ושוב, נביחה בלי סיבה נראית לעין. ביום רואים בלבול: הכלב עומד מול הצד הלא נכון של הדלת, לא מזהה אדם מוכר לרגע, שוכח הרגלים של שנים. כל אחד מהסימנים האלה יכול להגיע גם מכאב או מחושים, ולכן האבחנה היא של הווטרינר בלבד.

מה שכן אפשר לעשות בבית, לצד מה שהווטרינר ממליץ:

1. שגרה קבועה לחלוטין. אותן שעות אוכל, יציאה ושינה, כל יום. בכלב שמתבלבל, חיזוי הוא מה שמרגיע.
2. בית שלא זז. לא מזיזים רהיטים, לא משנים את מקום הקערה, ומשאירים אור חלש בלילה.
3. יציאה אחרונה מאוחרת לפני השינה, כדי שהצורך לצאת לא יעיר אותו.
4. עבודה קטנה לראש ביום. חיפוש אוכל בשטיח הרחה, תרגיל של דקה, טיול איטי עם הרבה ריחות. כלב שהראש שלו עבד ביום ישן טוב יותר בלילה.
5. סבלנות לתאונות. כלב מבולבל שעשה בבית לא שכח כי לא אכפת לו. עונש רק מוסיף לחץ למי שכבר מבולבל.

מה שלא עוזר הוא לנסות “לאלף מחדש” כלב עם ירידה קוגניטיבית. אימון חדש ודרישות חדשות מוסיפים לו מתח. כאן העבודה היא התאמה של הבית לכלב, לא של הכלב לבית.

כלב מבוגר שמתחיל להיצמד, לבכות לבד או לנבוח על כל רעש

שלושה שינויים שבעלים של כלבים מבוגרים מתארים לי שוב ושוב: הכלב הולך אחריהם מחדר לחדר, מתקשה פתאום להישאר לבד, ונובח על רעשים שלא הזיזו לו שנים. שלושתם מגיעים לרוב מאותו מקום. כלב שרואה ושומע פחות מרגיש פחות בטוח, ומחפש את מה שעוד נותן לו ביטחון, כלומר אתכם.

זה לא בהכרח חרדת נפרדות במובן הקלאסי, גם אם זה נראה דומה. בכלב צעיר, מצוקה כשהוא לבד היא בעיה שנבנתה בהדרגה. בכלב מבוגר היא מגיעה לפעמים בתוך חודש, בלי שום שינוי בבית, ואז השאלה הראשונה היא מה השתנה בחושים או בגוף שלו, ואת זה בודקים עם הווטרינר.

מה עוזר בבית: לבנות מחדש, בצעדים קטנים, את הזמן לבד, בדיוק כמו עם גור, ולקצר בינתיים את ההיעדרויות הארוכות ככל שאפשר. להשאיר רדיו שקט או מאוורר, שמכסים קולות פתאומיים מבחוץ. ולתת לו משהו ללעוס או לחפש כשאתם יוצאים, כדי שהיציאה תתחבר למשהו טוב. רעיונות לעבודה קטנה לראש, שמתאימה בדיוק לגיל הזה, כתבתי במדריך על העשרה ומשחקי חשיבה.

מה עוד אפשר ללמד כלב מבוגר, ומה כבר לא מבקשים

כלב מבוגר ובריא לומד מצוין, ולפעמים מרוכז יותר מכלב צעיר. מה שמשתנה הוא מה כדאי ללמד ובאיזה קצב. עכשיו מלמדים את מה שיקל עליו בשנים הבאות: סימני יד, הודעה לפני מגע, עלייה לרכב ברמפה ושיתוף פעולה בטיפול. מה שכבר לא מבקשים הוא כל מה שדורש קפיצה, עמידה ארוכה או ישיבה שמכאיבה לו.

שווה ללמד או להתאים עכשיו	כבר לא מבקשים
סימן יד לכל פקודה שהוא מכיר	קפיצה לרכב או לספה בלי עזרה
הודעה קבועה לפני מגע	ישיבה ארוכה על משטח קשה
עלייה לרכב דרך רמפה או מדרגה	טיול ארוך אחד במקום שניים קצרים
שכיבה רגועה בזמן טיפול, צחצוח ובדיקה	ריצה לצד אופניים או ריצות ארוכות
משחקי הרחה וחיפוש	“להתרגל” לרעשים שמבהילים אותו עכשיו

שיתוף פעולה בטיפול הוא החשוב שבכולם. בשנים האלה הכלב יעבור יותר בדיקות, יותר תרופות ויותר נגיעות באזורים רגישים. כלב שלמד לשכב בשקט ולקבל פרס על כל נגיעה עובר את זה בקלות רבה יותר. הפירוט נמצא במדריך על הרגלת טיפול וביקורי וטרינר.

מה לעשות מחר בבוקר

1. רשמו שבוע של שינויים. מתי הוא קם, מתי הוא מתקשה, מתי הוא נבהל, מתי הוא נוהם. הרשימה הזאת שווה יותר מכל תיאור בעל פה בבדיקה אצל הווטרינר.
2. שימו שטיח נגד החלקה במקומות שבהם הוא מסתובב, קם ושוכב. רצפה חלקה היא אחת הסיבות הנפוצות לכלב מבוגר שמפסיק לזוז בבית.
3. פצלו את הטיול לשניים או שלושה קצרים, עם יותר הרחה ופחות מרחק.
4. התחילו סימן יד לפקודה אחת שהוא מכיר היטב, לצד המילה, דקה ביום.
5. בחרו הודעה לפני מגע וכל מי שבבית משתמש בה, במיוחד הילדים, ובמיוחד כשהוא ישן.

הטעויות שאני רואה עם כלבים מבוגרים

רוב הטעויות כאן הן לא חוסר אהבה, אלא פרשנות. בעלים קוראים את הכלב לפי מה שהוא היה, ולא לפי מה שהוא עכשיו.

לייחס הכל לגיל. “הוא פשוט זקן” סוגר את השיחה מוקדם מדי. כאב, דלקת ובעיה בבלוטה הם דברים שהווטרינר יכול לבדוק, וחלק גדול מהם ניתן לטיפול. כלב שהוא “פשוט זקן” הוא לפעמים כלב שכואב לו ולא קיבל עזרה.

להעניש נהמה. אצל כלב מבוגר, נהמה היא כמעט תמיד הודעה: כואב לי, נבהלתי, אל תזיז אותי. מי שמעניש עליה מלמד את הכלב לדלג עליה, ואז הוא נשאר עם כלב שעובר ישר לשיניים. היא חלק מסולם האזהרות, והיא השלב שהכי חשוב לשמור עליו.

להעניש תאונות. כלב שהיה נקי עשר שנים ועשה בבית לא החליט פתאום. או שהגוף שלו השתנה, או שהראש. בשני המקרים עונש לא מלמד כלום, ורק מוסיף חרדה.

לעצור כל פעילות. כלב מבוגר צריך פחות מאמץ, לא פחות עניין. כלב שמפסיקים לקחת לטיולים חדשים ולתת לו משימות מאבד מהר את מה שעוד יש לו.

לשנות הכל בבת אחת. מעבר דירה, כלב חדש בבית ושיפוץ באותו חודש הם הרבה לכל כלב, ולכלב מבוגר הם עומס כפול. אם אפשר לפזר, מפזרים.

מה לבדוק עם הווטרינר, ומתי

בכלב מבוגר, כמעט כל שינוי התנהגות שווה בדיקה. אני לא וטרינר ולא מאבחן, אבל זאת הרשימה שבה אני מפנה לווטרינר עוד לפני שמדברים על כל דבר אחר:

• נהמה או רגישות חדשה סביב מגע, באזור מסוים או בכל הגוף.
• צרכים בבית, שתייה מוגברת או השתנה תכופה.
• שינוי במחזור השינה, אי שקט או נביחות בלילה.
• סירוב למדרגות, לקפיצה או לישיבה, או צליעה אחרי מנוחה.
• בלבול בבית מוכר, היתקעות בפינות, אי זיהוי של אנשים מוכרים.
• שינוי בתיאבון או במשקל, או קושי ללעוס.
• הפסקת תגובה לקול או היתקלות בחפצים.

בדיקה תקופתית בגיל הזה היא לא עניין של פורמליות. היא מה שמפריד בין כלב שנחשב “עקשן” לכלב שמקבל טיפול בכאב שלו.

ועוד הרגל אחד ששווה לאמץ: להביא לבדיקה את הדף מהשבוע שבו רשמתם שינויים, ואם אפשר גם סרטון קצר מהבית. כלב מבוגר מתנהג במרפאה אחרת לגמרי מאשר בסלון, וסרטון של שלושים שניות שבו הוא קם בבוקר או מסתובב בלילה מראה לווטרינר את מה שתיאור בעל פה מפספס.

מתי שווה לקבל עזרה, והאם אילוף בתנאי פנסיון מתאים לכלב מבוגר

כאן התשובה שלי שונה מבכל שלב אחר בחיים של כלב, ואני מעדיף להגיד אותה ישר. ברוב המקרים, כלב מבוגר לא צריך שלושה שבועות במקום חדש. הוא צריך וטרינר, בית מותאם ושגרה שלא זזה. כלב עם ירידה קוגניטיבית, עם כאב כרוני או עם אובדן שמיעה וראייה יקבל משינוי סביבה בעיקר מתח, ואת זה אגיד בשיחה הראשונה גם אם התקשרתם כדי לשאול על פנסיון.

יש מקרה אחד שבו זה כן שווה בדיקה: כלב בן שמונה או תשע, בריא לפי הווטרינר, עם הרגל ותיק שהבית לא מצליח לשבור, כמו משיכה קשה ברצועה, נביחות או תגובה לכלבים. ניתן לאלף כלב בוגר, למעשה אפשר לאלף כלב כמעט בכל גיל, ובכלב כזה התהליך אצלי עובד כמו אצל כלב צעיר יותר, רק בקצב אחר, עם אימונים קצרים יותר והתחשבות בגוף. את ההבדלים בעבודה עם כלב שכבר יש לו הרגלים, ומתי התשובה הנכונה היא ניהול ולא אילוף, פירטתי בעמוד על אילוף כלב בוגר.

ולכל השאר, שיחת טלפון קצרה שווה הרבה. לפעמים עשר דקות מספיקות כדי להבין שהשינוי שמדאיג אתכם הוא שמיעה ולא התנהגות, ושהפתרון הוא כף יד מורמת ולא שלושה שבועות של אימונים. אם זה המצב, תשמעו את זה ממני.