כלב מאומץ: החודשים הראשונים בבית, שבוע אחרי שבוע

אימוץ מתחיל ביום אחד ונגמר בעוד שלושה חודשים, ורוב הטעויות קורות בשבוע הראשון, מתוך התרגשות. הכלב שנכנס אליכם הביתה עבר שינוי עצום: אנשים חדשים, ריחות חדשים, קולות חדשים וכללים שהוא לא מכיר. הוא לא יכול לספר לכם מאיפה הוא בא ומה עבר עליו. מה שהוא כן יכול זה להראות לכם, אם תתנו לו את הזמן.

מה עובר על כלב בחודשים הראשונים אחרי אימוץ?

כלב מאומץ עובר שלושה שלבים: הלם, הסתגלות והתבססות. בימים הראשונים הוא בעומס כל כך גבוה שרוב ההתנהגות שלו לא מייצגת אותו. בשבועות הבאים הוא לומד את סדר היום. ורק אחרי כחודשיים או שלושה הוא מרגיש בבית מספיק כדי להראות את מי שהוא באמת, כולל הדברים שלא ראיתם קודם.

השלב הראשון מבלבל את הבעלים יותר מכל דבר אחר. כלב בהלם נראה לפעמים כמו הכלב הכי רגוע בעולם. הוא שוכב, לא נובח, לא מושך, נותן לכולם ללטף. ואז, אחרי שלושה או ארבעה שבועות, הוא “מתחיל”: נובח על הדלת, שומר על הספה, מושך בטיול. זה לא כלב שהתקלקל. זה כלב שנרגע מספיק כדי להיות הוא עצמו. לכן השם המקובל לשבועות הראשונים, “ירח דבש”, מטעה. זה לא ירח דבש. זה קיפאון.

וכלב שבא מרחוב, מחסה או מקום קשה מביא איתו גם הרגלים שהיו נכונים שם ולא מתאימים לבית: לאכול מהר כל דבר שמוצאים, לעשות צרכים בכל מקום שאינו המקום שבו ישנים, להגן על מקום מנוחה, להתרחק מידיים. אלה לא בעיות אופי. אלה כישורי הישרדות שעבדו, ועכשיו צריך ללמד במקומם משהו אחר.

מה לצפות: ימים, שבועות, חודשים

כלל ה-3-3-3 הוא כלל אצבע ולא מדע, אבל ברוב הבתים שאני רואה הוא מדויק להפליא. הטבלה מפרטת מה קורה בכל שלב ומה עושים בו.

שלב	מה קורה אצלו	מה אתם רואים	מה עושים
3 הימים הראשונים	הלם ועומס	שקט, מעט אכילה, הסתתרות או נצמדות, תאונות	שקט, מקום משלו, שגרה פשוטה, בלי אורחים
3 השבועות הראשונים	לומד את השגרה	מתחיל לחזות את היום, פחות מבוהל, ראשית של התנהגויות חדשות	לוח יציאות, תצפית, למידה קלה מאוד
3 החודשים הראשונים	מתבסס, מרגיש בבית	ההתנהגות האמיתית שלו: גם הקשר, גם הקשיים	עבודה מסודרת על מה שהתגלה

ולשאלה כמה זמן לוקח לראות התקדמות בבעיות שמתגלות: בדרך כלל שבועיים עד שלושה של עבודה עקבית עד שרואים שינוי ראשון, וחודשיים עד שלושה עד שהוא יציב. בכלב שבא ממקום קשה במיוחד זה יכול להיות ארוך יותר, וזה לא אומר שמשהו לא עובד.

השבועיים הראשונים: מה עושים, ומה לא

המטרה בשבועיים הראשונים היא אחת: שהכלב יגלה שהמקום הזה צפוי ובטוח. לא לאלף, לא להראות לחברים, לא לבדוק אותו. הכלב הרבה יותר רגוע כשהוא יודע מה מצופה ממנו, כשהוא חי בתוך עולם עם גבולות ברורים ועם בעלים שמספקים את צרכיו. בכלב מאומץ המשפט הזה הכי מדויק, וזה גם מה שהופך מקום חדש למקום צפוי.

מה לעשות מהיום הראשון

1. מקום משלו. פינה שקטה עם מיטה או כלוב פתוח, שאף אחד לא נכנס אליה ולא מוציא אותו ממנה. גם לא הילדים, גם לא כדי ללטף.
2. שגרה זהה כל יום. אותן שעות אוכל, אותן יציאות, אותו מסלול טיול קצר.
3. לוח יציאות מאפס, גם אם אמרו לכם שהוא נקי. כלב במקום חדש לא יודע איפה כאן עושים, ותאונות בשבוע הראשון הן כמעט כלל. הפרטים בעמוד על הרגלי נקיון.
4. טיולים קצרים ושקטים במקומות שקטים. טיול שחרור, עם רצועה ארוכה והרבה הרחה, מוריד עומס יותר מכל דבר אחר.
5. רצועה על הכלב גם ליד דלת פתוחה, ובשבועות הראשונים שער סגור ובדיקה כפולה של הגדר. כלב מאומץ חדש לא יודע עדיין לאן לחזור.
6. תצפית. דף על המקרר, כמו בטיפ של העמוד הזה.

מה לא לעשות בשבועיים האלה

• לא להזמין את כל המשפחה לראות אותו. כל אורח הוא עוד גירוי, וכלב בעומס מגיע מהר למילוי הדלי.
• לא לגינת כלבים, לא לחוף ולא לבית קפה. “שיתרגל” יבוא אחר כך, בהדרגה.
• לא לבדוק אותו. לשים יד בקערה, להוציא לו עצם מהפה, לחבק אותו כדי לראות איך יגיב. מבחנים כאלה מלמדים כלב שהאנשים החדשים מאיימים, בדיוק מה שהוא חשש ממנו.
• לא לרחם. כלב שבא ממקום קשה לא צריך ויתורים. הוא צריך כללים ברורים, כי הם מה שמרגיע. רחמים שמתבטאים בלי כללים בכלל משאירים אותו לבד מול השאלה מה מותר.

מה ללמד קודם, ומה יכול לחכות

קודם מלמדים את מה שעושה את הבית בטוח וצפוי: את השם שלו, מקום לנוח בו, לוח יציאות והרגלת רצועה. אחר כך, בשבוע השלישי או הרביעי, מתחילים פקודות קצרות. עבודה על הבעיות שמתגלות, כמו תגובה לכלבים או שמירה על משאבים, מתחילה רק כשהכלב כבר מכיר את השגרה ואתכם.

קודם	אחר כך
השם שלו, עם משהו טוב אחריו	פקודות ברחוב ומול הסחות
מקום מנוחה קבוע	מפגשים עם כלבים זרים
לוח יציאות	שהייה ארוכה לבד
רצועה בבית ובחצר	טיולים ארוכים במקומות עמוסים
שהייה קצרה לבד, בדקות	רחצה, גזיזת ציפורניים וטיפולים, בהדרגה
שב ולמקום, בשקט בבית	עבודה על פחדים ותגובות

השורה של השהייה לבד חשובה במיוחד. הרבה כלבים מאומצים מגיעים בלי שום ניסיון להיות לבד בבית, ואחרי שבוע של חופש שבו מישהו תמיד היה איתם, מגיע יום עבודה של תשע שעות. מכינים את זה מהיום הראשון, דקה ועוד דקה. אם הכלב לא נרגע גם בהיעדרויות קצרות מאוד, שווה לקרוא על חרדת נפרדות ולדבר עם מישהו מוקדם.

כלב מאומץ בבית עם ילדים או עם כלב נוסף

בבית עם ילדים או עם כלב שכבר גר בו, השבועות הראשונים דורשים עוד שכבה של זהירות. לא בגלל שהכלב המאומץ מסוכן, אלא בגלל שאתם עוד לא יודעים מה מפעיל אותו, והוא עוד לא יודע מה מצופה ממנו. עד שהתמונה מתבהרת, המפגשים קצרים, מבוקרים, ותמיד בנוכחות מבוגר.

ילדים. הכלל הראשון פשוט: הילדים לא ניגשים לכלב, הכלב ניגש לילדים. כלב שבוחר לבוא ללטיפה ויכול ללכת כשנמאס לו נמצא בשליטה, וכלב שמחבקים אותו בפינה לא. שלושה מצבים שבהם לא מתקרבים אליו בכלל בחודשים הראשונים: כשהוא אוכל, כשהוא ישן, וכשהוא במקום שלו. הכללים המלאים לכל בית עם ילדים נמצאים במדריך על ילדים וכלבים.

כלב נוסף. את ההיכרות הראשונה עושים בשטח ניטרלי, בהליכה מקבילה ולא פנים מול פנים. בבית, בשבועות הראשונים, כל כלב אוכל בנפרד, ולכל אחד מקום מנוחה משלו, צעצועים ועצמות נשארים בארון, ולא משאירים אותם לבד יחד. רוב הריבים בין כלבים בבית מתחילים במשאב, ורובם נמנעים כשהמשאב פשוט לא שם. על השיקולים לפני שמביאים כלב שני כתבתי בלהביא כלב שני.

ואם יש נהמה, לא מענישים אותה. נהמה היא הדרך של כלב להגיד “מספיק” לפני שהוא צריך להגיד את זה בשיניים, ובשבועות הראשונים היא המידע החשוב ביותר שתקבלו.

הטעויות שאני רואה הכי הרבה אחרי אימוץ

כמעט כל הטעויות אחרי אימוץ באות מאותו מקום: הרצון לפצות את הכלב על מה שעבר. הרצון הזה מובן לגמרי, והוא בדרך כלל מכביד על הכלב יותר משהוא עוזר לו.

לתת חופש מלא מהיום הראשון. כל הבית פתוח, הספה, המיטה, כל החדרים. כלב שמקבל הכל ביום אחד לא יודע מה שלו ומה לא, ומתחיל לשמור על מה שנראה לו חשוב. קל יותר לפתוח בהדרגה מאשר לסגור אחר כך.

לשפוט אותו לפי השבוע הראשון. “הוא הכלב הכי רגוע שהיה לנו” או “הוא לא מתאים לנו” אחרי חמישה ימים הם שתי מסקנות מוקדמות מדי. שתיהן עלולות להתהפך.

להציף אותו. אם הכלב מפחד מגברים, מאופניים או מכלבים, לא מעמידים אותו מולם כדי שיתרגל. כלב לומד רק מתחת לסף התגובה שלו, ומעליו הוא רק מתאמן על הפחד.

לנחש עבר ולעבוד לפי הניחוש. “כנראה הרביצו לו, לכן הוא מפחד ממקלות”. אולי. אבל אי אפשר לדעת, ולרוב זה גם לא משנה את העבודה. מה שקובע הוא מה מפעיל אותו היום, מה קורה רגע לפני, ומה הוא מקבל אחרי.

לחכות שהבעיות יעברו מעצמן. חלק מהן כן, כי הן חלק מהלחץ של המעבר. אבל מה שנמשך מעבר לחודש הראשון, ובעיקר מה שמתחזק, לרוב לא ייעלם לבד.

מה לבדוק עם הווטרינר בהתחלה

בדיקה וטרינרית בשבוע הראשון היא לא פורמליות, גם אם אמרו לכם שהכלב נבדק. כלב שחי בחוץ או במחסה מגיע לא פעם עם טפילים, שן כואבת, דלקת או פציעה ישנה, וכל אחד מאלה משנה את ההתנהגות שלו מול מגע ומול אוכל. אני לא מאבחן, אבל אלה המצבים שבהם הבדיקה קודמת לכל עבודה:

• צרכים בבית שלא משתפרים אחרי שבועיים של לוח יציאות, או השתנה תכופה מאוד.
• נהמה או רתיעה כשנוגעים באזור מסוים: אוזניים, פה, גב, כפות.
• שלשול, הקאות או חוסר תיאבון שנמשכים יותר מיום או יומיים.
• גירוד, ליקוק חוזר או קרחות.
• צליעה או קושי לקום אחרי מנוחה.

כלב שכואב לו לא לומד, וכלב שמגרד כל הלילה לא נרגע. חודש של עבודה על “בעיית התנהגות” שהתחילה באוזן דלקתית הוא חודש שהלך לאיבוד.

מתי שווה לקבל עזרה, והאם אילוף בתנאי פנסיון מתאים לכלב מאומץ

יש מצבים שבהם לא מחכים לסוף שלושת החודשים: נשיכה או ניסיון לנשוך, פחד שמשתק את הכלב ולא מתרכך, תגובה חזקה לכלבים או לאנשים, ומצוקה קשה כשהוא נשאר לבד. בכל אחד מאלה שיחה מוקדמת חוסכת חודשים, ולפעמים גם את האימוץ עצמו. אני מעדיף לשמוע על נהמה ראשונה בשבוע השני מאשר על נשיכה בחודש השלישי, כשכבר כולם בבית מפחדים ממנו והוא מרגיש את זה.

ולשאלה על אילוף בתנאי פנסיון התשובה שלי תלויה בתזמון. בחודש הראשון כמעט תמיד לא. הכלב בדיוק עבר מקום, ומעבר נוסף לשלושה שבועות בתוך השבועות הראשונים שלו בבית מוסיף שינוי על שינוי, ומוריד את מה שהוא בדיוק התחיל לבנות איתכם. מה שאני מציע בשלב הזה הוא שיחה ותוכנית לבית. אחרי שהכלב התבסס, והבעיה התבררה כהרגל שחוזר ולא כחלק מההסתגלות, התהליך אצלי יכול להתאים מאוד, בעיקר כשהעבודה דורשת חזרות כמה פעמים ביום שהבית לא מצליח לתת. את מה ששונה בעבודה עם כלב בוגר שבא בלי היסטוריה פירטתי בעמוד על אילוף כלב בוגר.

ומה שנכון בכל שלב: האימוץ הוא לא החלק הקשה. החלק הקשה הוא שלושת החודשים שאחריו, ומי שעובר אותם בסבלנות ובעקביות מקבל בדרך כלל כלב שונה מאוד מזה שנכנס בדלת.