ילדים וכלבים: כללי הבטיחות שכל בית צריך

כשאני שואל הורים מה הכללים בבית שלהם לגבי הכלב, רובם מתחילים בכללים של הכלב: לא עולה על הספה, לא מקבל מהשולחן. מעט מאוד בתים כותבים כללים לילדים, ועוד פחות כותבים כללים למבוגרים. ובמה שאני רואה, רוב הנשיכות בילדים לא קורות בגלל כלב “רע”, אלא בגלל מצב שאיש לא תכנן, בבית, עם כלב שהילד מכיר היטב.

למה רוב הנשיכות בילדים קורות בבית, עם כלב מוכר?

כי בבית יש הכי הרבה הזדמנויות, והכי מעט זהירות. ילדים מחבקים, מתכופפים מעל הכלב, ניגשים אליו כשהוא ישן או אוכל, לוקחים לו צעצוע, ורצים ומצרחים לידו. כל אחד מאלה הוא מצב שכלבים רבים לא אוהבים, וכלב בבית פוגש אותם עשרות פעמים בשבוע. ברוב הפעמים הוא סובל בשקט. בפעם שבה הוא לא מסוגל, זה נראה כאילו הגיע משום מקום.

ההבחנה החשובה היא בין מה שילד חושב שהוא מראה לבין מה שהכלב מקבל. ילד שמחבק את הכלב מראה אהבה. הכלב מקבל יד שננעלת סביב הצוואר, פנים צמודות לפנים שלו וחוסר יכולת לזוז. אצל בני אדם זה חיבוק. אצל כלבים, גוף שנשען מעל גוף אחר הוא לרוב איום או ניסיון שליטה.

למה ילדים בסיכון גבוה יותר

ילדים בגובה של הפנים של הכלב, הם זזים מהר ובפתאומיות, הם רועשים, והם לא קוראים סימני אזהרה. ילדים קטנים גם לא מסוגלים להתרחק כשכלב מזהיר, ולפעמים אפילו מתקרבים יותר. זה לא אומר שכלב וילדים לא יכולים לחיות יחד מצוין. זה אומר שהאחריות על הבטיחות לא יכולה להיות של הילד.

המצבים שחוזרים שוב ושוב

כשאני שומע מהורים איך קרתה נשיכה, אותם תרחישים חוזרים. ילד שנשכב על כלב ישן על השטיח. פעוט שהלך אל הקערה בזמן שהכלב אכל. ילד שהתכופף לחבק את הכלב כשהוא שוכב במיטה שלו. משחק רדיפה בחצר שהתחמם עד שהכלב תפס בגד ואחר כך יד. וכלב שקיבל עצם ביום שישי, כשהבית היה מלא בילדים של אורחים. אף אחד מאלה הוא לא מצב נדיר. כולם מצבים שאפשר למנוע בכללים פשוטים, לפני שהם קורים.

מה הכללים לילדים?

שבעה כללים פשוטים, שאפשר ללמד כבר מגיל שבו הילד מבין הוראה. הם עובדים כי הם מוחקים את רוב המצבים שבהם כלבים נושכים ילדים: חיבוק, הפרעה בזמן אוכל או שינה, לקיחת משהו מהכלב, רדיפה, והפתעה. כדאי לכתוב אותם על דף, לתלות על המקרר, ולחזור עליהם כשחברים מגיעים.

1. לא מחבקים ולא מנשקים את הכלב. מלטפים בצד הגוף או בחזה, לא מעל הראש.
2. לא נוגעים בכלב שאוכל, ישן או לועס משהו. גם לא כדי ללטף, גם לא “רק לרגע”.
3. לא נכנסים למקום של הכלב. המיטה שלו, הכלוב שלו, הפינה שלו. כשהוא שם, הוא בהפסקה.
4. מלטפים רק כשהכלב בא לבד. קוראים לו, מחכים שיגיע, מלטפים שלוש שניות ועוצרים. אם הוא רוצה עוד, הוא יבקש. אם הוא הולך, נותנים לו ללכת.
5. לא רודפים אחרי הכלב ולא בורחים ממנו בצעקות. משחקי רדיפה מעלים את ההתרגשות של הכלב עד שהוא תופס בפה.
6. לא לוקחים מהכלב דברים. אם יש לו צעצוע של הילד או משהו מסוכן, קוראים למבוגר.
7. כשכלב זר רץ אליך, עומדים כמו עץ. ידיים צמודות, מבט לרגליים, לא רצים ולא צורחים.

מה הכללים למבוגרים?

כאן נמצא עיקר הבטיחות. מבוגרים אחראים על השגחה, על ניהול הבית כך שהמצבים המסוכנים לא קורים, ועל קריאת הכלב בזמן. ילד יכול לזכור כללים, אבל הוא ישכח אותם ברגע של שמחה או של כעס. כלב יכול להיות סבלני, אבל לסבלנות שלו יש גבול. רק המבוגר יכול לראות את שני הצדדים ולהתערב לפני שמשהו קורה.

• השגחה פעילה, או הפרדה. השגחה היא מבוגר שמסתכל עכשיו על הילד ועל הכלב. מבוגר שמבשל או מסתכל בטלפון באותו חדר לא משגיח. כשאין השגחה כזאת, יש דלת סגורה או שער.
• לכלב יש מקום משלו. מיטה בפינה שקטה, או כלוב פתוח, שאף ילד לא נכנס אליו. כלב שיש לו לאן לברוח לא צריך להגן על עצמו.
• אוכל ולעיסות במקום שהילדים לא מגיעים אליו. גם כלב שמעולם לא שמר על הקערה. רכושנות יכולה להופיע פתאום כשילד זוחל או מגיע למשהו בעל ערך גבוה, ושמירת מקום על ספה או מיטה היא גרסה אחרת של אותו דבר.
• הכלב לא ישן במיטה של ילד צעיר. מצב שבו ילד מתהפך על כלב ישן הוא אחד המצבים הקלאסיים לנשיכה.
• חברים של הילד: הכלב בחדר אחר. ילדים זרים לא מכירים את הכללים, ואחר צהריים שלם של משחק רועש הוא יותר מדי לכל כלב.

כלב עייף ומסופק הוא כלב סבלני יותר

חלק גדול מהבטיחות לא נראה כמו בטיחות בכלל. כלב שיצא לטיול טוב בבוקר, שיש לו מה ללעוס, שישן מספיק ושיש לו שגרה צפויה, מגיע לאחר הצהריים של הילדים עם יותר סבלנות. כלב שלא יצא, שהבית רועש סביבו כל היום ושאין לו איפה לנוח בשקט, מגיע לאותו אחר צהריים כשהוא כבר קרוב לקצה. בימים עמוסים במיוחד, כמו חגים, ימי הולדת או אחרי ביקור אצל הווטרינר, מורידים את רמת המגע עם הילדים ונותנים לכלב יותר זמן לבד.

איך מלמדים כל גיל, ומה אפשר לצפות ממנו?

ילד בן שלוש לא יכול לשמור על כללים בלי עזרה, ובן עשר כבר יכול להיות שותף אמיתי לאילוף. ההתאמה לגיל קובעת מה הילד עושה ומה המבוגר עושה, והיא משתנה גם לפי גודל הכלב ומזגו. הטבלה היא קו מנחה, לא כלל קשיח. ילד אימפולסיבי בן עשר צריך את ההשגחה של ילד צעיר יותר.

גיל הילד	מה אפשר לצפות ממנו	מה המבוגר עושה
תינוק ופעוט	כלום, אין לו יכולת לשמור על כללים	הפרדה מלאה בכל רגע בלי השגחה, אוכל ומיטת הכלב מחוץ להישג יד
גיל הגן	לזכור כלל או שניים, עם תזכורת	יד על הכתף בזמן ליטוף, מסביר כל פעם מחדש
ילדים צעירים בבית הספר	לשמור על כל הכללים, לזרוק פרס, לבקש שב	משגיח על תרגול קצר, עוצר כשהמשחק מתחמם
ילדים גדולים יותר	לתרגל פקודות, להבין סימני אזהרה בסיסיים	מלמד אותם לקרוא את הכלב, עדיין מחליט על טיולים לבד
בני נוער	לטייל, לאמן, להחליט במצבים פשוטים	בודק שהם מסוגלים להחזיק את הכלב פיזית

איך משתפים ילדים באילוף בבטחה

הדרך הכי טובה לבנות קשר בין ילד לכלב היא לתת לילד להיות מי שמביא את הדברים הטובים. ילד בגיל בית ספר יכול לבקש שב לפני הקערה, לזרוק פרס לכלב שנמצא על המקום שלו, או לתרגל קשר עין. המבוגר עומד מאחוריו, שותק, ומחליט מתי עוצרים. מה שלא עושים: לתת לילד להשתמש בידיים כדי להושיב את הכלב, לתת לו לבקש שוב ושוב עד שהכלב מתעצבן, או לתת לו להחזיק פרס ביד פתוחה מול כלב שחוטף.

אילו סימנים אומרים שהכלב כבר מגיע לקצה?

כלב שלא נוח לו עם ילד נותן סימנים הרבה לפני נהמה: מלקק שפתיים, מפהק, מסיט את הראש, מתנער אחרי מגע, מתרחק, ומראה לובן עין כשהילד קרוב. אחר כך הגוף מתקשח, הכלב קופא, והוא נוהם. זה סולם האזהרות, ומי שמכיר אותו יכול לעצור את המצב בשלב התחתון שלו.

הסימן שאני הכי מבקש מהורים לזהות הוא עין לוויתן: הכלב לא מזיז את הראש, אבל העיניים שלו עוקבות אחרי הילד וחושפות את הלובן. זה לרוב קורה כשהכלב שוכב עם משהו שחשוב לו, או כשילד מחבק אותו, והוא סימן מובהק שהכלב מאוד לא בנוח. את כל הסימנים, עם טבלה מסודרת, פירטתי בעמוד על שפת הגוף של הכלב.

מה עושים כשרואים סימן

מפרידים בשקט, בלי דרמה ובלי לכעוס על אף אחד. קוראים לילד אליכם, או קוראים לכלב לצד השני של החדר. אחר כך חושבים: מה קרה בשנייה שלפני? איזה כלל לא נשמר? מה צריך לשנות בבית כדי שזה לא יחזור? הסימן הוא לא בעיה. הוא מתנה, כי הוא הגיע לפני שמישהו נפגע.

מה לא לעשות, גם כשזה נראה תמים?

• לא להעניש כלב שנוהם על ילד. הנהמה היא אזהרה. כלב שנענש עליה ממשיך להרגיש מאוים, ופשוט מפסיק להזהיר. בפעם הבאה הוא עלול לדלג ישר לשיניים.
• לא לתת לילד “להראות לכלב מי הבוס”. לקחת לו את הקערה, לשכב עליו או לדחוף אותו מהספה. זה מלמד את הכלב שילדים הם איום, וזה מסוכן.
• לא לצלם ילדים מחבקים את הכלב. התמונה חמודה, ובדרך כלל אפשר לראות בה כלב שמנסה להתרחק.
• לא להשאיר את הכלב לשמור על ילדים. גם לא לחמש דקות. כלב הוא לא בייביסיטר.
• לא לסמוך על גודל. כלבים קטנים נושכים ילדים לא פחות, ולפעמים יותר, כי מרימים אותם, מחבקים אותם ונושאים אותם בלי לשאול.

כמה זמן עד שהבית מתנהל לפי הכללים?

הדרך להתחיל מחר בבוקר היא פשוטה. ביום הראשון מתקינים שער או מגדירים את המקום של הכלב, ומסבירים לילדים את שבעת הכללים, אחד אחד, עם הדגמה. בימים הבאים, בכל פעם שילד שומר על כלל בלי תזכורת, אומרים לו את זה בקול. בסוף השבוע הראשון יושבים כל הבית יחד, ובודקים מה עבד ואיפה נשברנו. כלל שנשבר שוב ושוב הוא לרוב כלל שקשה מדי לביצוע, ומשנים את הבית במקום לנזוף בילד: מזיזים את הקערה, מעבירים את המיטה של הכלב, נועלים את השער.

במה שאני רואה, שבועיים של עקביות מספיקים כדי שהכללים יהפכו להרגל אצל רוב הילדים מגיל בית ספר, ושלושה או ארבעה שבועות כדי שהכלב ילמד להשתמש במקום שלו כשנמאס לו. ילדים צעירים יותר צריכים תזכורת כל יום, לאורך חודשים. וכל שינוי בבית, כמו לידה, תינוק שמתחיל לזחול, מעבר דירה או כלב שמזדקן, הוא זמן לרענן את הכללים מההתחלה. מי שמצפה לתינוק ימצא את ההכנה המלאה בעמוד על כלב ותינוק.

מתי זה כבר לא ניהול, אלא בעיה שצריך לטפל בה?

כשהכלב נהם על ילד יותר מפעם אחת, קפא מעל צעצוע כשילד התקרב, או נשך, גם אם לא נשבר עור. כשהכלב קופץ על הילדים ומפיל אותם, זאת בעיה אחרת, ופירטתי אותה בעמוד על כלב שקופץ על אנשים. במצבים של נהמה או נשיכה, מהיום הראשון הכלב והילדים לא באותו חדר בלי שער או בלי מבוגר שמחזיק את הכלב, ופונים לאיש מקצוע בהקדם.

כשמדובר בנשיכה שבה נשבר עור, ובמיוחד בפנים של ילד, מטפלים קודם בילד ופונים לרופא. אחר כך לוקחים את הכלב לווטרינר, כי כאב הוא סיבה שכיחה מאוד לנשיכה חדשה בכלב שהיה רגוע. ורק אחר כך מדברים על אילוף, באותו יום ולא בעוד שבועיים. מה עושים מול נשיכה, ומה השאלות שחשוב לשאול, פירטתי בעמוד על כלב שנושך.