מה קורה בשבוע הראשון אחרי שהכלב חוזר הביתה

זה השלב שעליו כמעט לא כותבים, והוא השלב שבו ראיתי בעלים מוחקים שלושה שבועות של עבודה בארבעה ימים. לא מחוסר אכפתיות, ההפך: מרוב שמחה. הכלב חוזר, כולם מתלהבים, ובלי כוונה הבית עושה בדיוק את ההיפך ממה שבנה את ההתנהגות.

למה הכלב מבצע אצל המאלף ולא אצלכם

כי הוא לא למד כלל מופשט, הוא למד התנהגות בתוך הקשר. המקום, הריחות, מי אוחז ברצועה, איך נשמעת המילה, מה קורה אחריה. כל אלה הם חלק ממה שהוא למד, ולכן בבית שלכם אותה פקודה היא מצב חדש. התופעה נקראת הכללה, והיא לא כישלון של האילוף אלא הדרך שבה כלבים לומדים.

החדשות הטובות הן שההעברה מהירה פי כמה מהלמידה הראשונה. פקודה שנבנתה בשבועיים מועברת לסביבה חדשה בכמה ימים, בתנאי שמבקשים אותה נכון ובמקום הנכון. בשביל זה קיים מפגש המסירה בסיום: עוברים יחד על כל הפקודות שלמדנו ועל הנוהל לבית, כדי שתבקשו אותן נכון מהרגע הראשון.

מה קורה בראש של הכלב ביום שהוא חוזר

ביום החזרה הכלב לא נמצא במצב של למידה. הוא פוגש את האנשים שלו אחרי שלושה שבועות, מריח את הבית מחדש, בודק את הפינות, את החצר ואת הספה. העוררות שלו גבוהה, גם אם זה נראה כמו שמחה בלבד, ומעל רמה מסוימת של עוררות כלב לא מעבד בקשות. לכן היום הראשון הוא יום של נחיתה, לא של תרגול. טיול קצר, ארוחה בשעה הרגילה, מקום שקט לישון, ובקשה אחת לכל היותר, כזאת שאתם בטוחים שהוא יצליח בה. מה שהוא צריך מכם ביום הזה הוא בית צפוי, לא מבחן.

שלוש הטעויות של הימים הראשונים

להציג אותו. זאת הטעות מספר אחת. ביום הראשון מגיעים הורים, אחות, שכנה, וכולם רוצים לראות. הבעלים מבקש שב בסלון עם חמישה אנשים, הכלב מרוגש ולא מבצע, הבעלים מבקש שוב, ושוב, ושוב. בסוף הרצף הזה הכלב למד שהמילה הזאת אפשר להתעלם ממנה, ובדיוק מול אנשים. בקשה שחוזרת חמש פעמים מלמדת שהראשונה אינה הנקודה שבה צריך לזוז.

לתת לו חופש כפרס. אנשים חושבים שהוא עבד קשה ושהוא מגיע לו שבוע בלי כלום. אז פתאום אין סדר יום, אין בקשות קטנות לפני הקערה, ואין מקום קבוע. מה שהחזיק את ההתנהגות היה המסגרת, והיא נעלמה בדיוק כשהייתה הכי שבירה. הכלב הרבה יותר רגוע כשהוא יודע מה מצופה ממנו.

להפסיק לשלם. הוא כבר יודע, אז למה פרס. גמילה מפרס נעשית בהדרגה ואחרי שההתנהגות התייצבה בסביבה החדשה, לא ביום החזרה. ועוד יותר חשוב: אל תגמלו פעם מכל חמש באופן אקראי בשבוע הראשון, כי תגמול לסירוגין מחזק התנהגות שכבר קיימת ולא בונה התנהגות שרק עוברת לסביבה חדשה.

להחזיר את הציוד הישן. הכלב חוזר עם רצועה ועם רתמה או קולר שהוא התאמן בהם, ובבית מחכה הציוד הקודם, זה שהוא משך בו שנה. ציוד הוא לא רק כלי, הוא גם סימן. כלב שמרגיש את הרתמה הישנה מקבל רמז לטיול הישן, ולפעמים זה כל מה שצריך כדי שהמשיכה תחזור. בשבועות הראשונים נשארים עם מה שעבד אצלי, ומחליפים רק אם יש סיבה טובה, ואחרי שהטיול התייצב.

מה עושים בכל אחד משבעת הימים

זה הלוח שאני נותן במפגש המסירה, והוא בכוונה צנוע.

יום	מה עושים	מה לא עושים
1	טיול קצר, סדר יום רגיל, בית שקט. בלי תרגול בכלל	בלי אורחים, בלי להציג, בלי גן כלבים
2	ארבעה תרגולים של שתי דקות, בחדר אחד שקט. פקודה אחת, פעם אחת	בלי לחזור על המילה, בלי לבקש בסלון עסוק
3	אותו דבר, ועוברים לחדר שני	אל תיבהלו מנסיגה. היא כמעט תמיד מופיעה כאן
4	מוסיפים את החצר או את חדר המדרגות	בלי רחוב סואן
5	מוסיפים אדם שני מהבית שמבקש את אותן פקודות, באותן מילים	בלי שהשני מבקש דברים אחרים או מפנק באמצע
6	רחוב שקט, בשעה שקטה	בלי להוריד מהרצועה
7	אדם אחד אורח בבית, תרגול קצר בנוכחותו	בלי חמישה אורחים

בשבוע השני מוסיפים מקום אחד חדש ביום, ובשבוע השלישי מגיעים למצב שבאמת מפריע לכם, זה שבגללו פניתם מההתחלה. למצב הזה לא נכנסים בשבוע הראשון, גם אם מתחשק.

איך נראה תרגול של שתי דקות

שתי דקות זה באמת שתי דקות, ותזמנו בטלפון אם צריך. ממלאים כף יד בפרסים קטנים, נכנסים לחדר שקט, ומבקשים פקודה אחת שהכלב מכיר היטב, למשל שב. הוא יושב, אתם משלמים, משחררים במילת השחרור, זזים צעד, ומבקשים שוב. שש עד עשר חזרות, ואז עוד פקודה אחת, ונגמר. נגמר כשהוא עוד רוצה עוד, לא כשהוא כבר מחפש משהו אחר לעשות. כלב שיוצא מתרגול בהצלחה מגיע לתרגול הבא בציפייה, וכלב שיוצא ממנו אחרי שלושה כישלונות מגיע אליו בהיסוס. ואם הוא נכשל פעמיים ברצף, זה סימן שהחדר עמוס מדי או שהבקשה קשה מדי. יורדים שלב, לא מגבירים את הקול.

למה נסיגה ביום השלישי היא סימן טוב

בין היום השני לחמישי כמעט כל כלב עושה צעד אחורה: מתעלם מפקודה שביצע אתמול, בודק את הספה, או מתחיל לנבוח במקום שלא נבח בו אצלי. זה לא אומר שהאילוף נשטף.

מה שקורה שם הוא בדיקה. הכלב חזר לסביבה שבה הכללים הישנים עבדו, והוא בודק אם הם עדיין עובדים. התשובה שלכם בשלושת הימים האלה היא מה שקובע את החודש הבא. אם בקשה אחת מתקיימת גם כשהיא לא נוחה, הבדיקה נסגרת תוך יומיים. אם ויתרתם פעם אחת, הכלב קיבל תשובה הפוכה, והבדיקה תחזור בעוצמה.

מה עושים ברגע עצמו, כשהוא עולה על הספה שהייתה אסורה או מתעלם מ”למקום”: לא כועסים ולא מתחילים להסביר. אומרים את המילה פעם אחת, מחכים חמש שניות, ואם צריך מובילים אותו בשקט ברצועה הביתית למקום הנכון ומשלמים כשהוא שם. אחר כך ממשיכים את היום כאילו לא קרה כלום. אין צורך לנצח בוויכוח. צריך רק שהתוצאה תהיה זהה בכל פעם, וכלב מבין עקביות מהר יותר מכל טון.

הכלל שמחליף את כל השאר: פעם אחת, ואז בשקט

אם אתם זוכרים דבר אחד מהעמוד הזה, שיהיה זה. מבקשים פעם אחת, בקול רגיל. אם הכלב לא ביצע בחמש שניות, לא חוזרים על המילה: עוזרים לו בלי מילים, כלומר מובילים ברצועה, מצביעים על המקום, מראים את התנועה, ואז משלמים.

ושני כללים קטנים שנגררים מזה. השתמשו באותה מילה שאני השתמשתי בה, ובדיוק באותה מילה, ואת הרשימה אתם מקבלים ממני בכתב. בן זוג או ילד שלא היו במפגש המסירה צריכים לקבל את הרשימה הזאת ביום הראשון, ולא אחרי שבוע, אחרת נוצר בבית בדיוק הדפוס שתיארתי במדריך על כלב שמקשיב רק לאחד מבני הבית. ואל תשכחו את סוף התרגיל: פקודה שאין לה מילת שחרור היא פקודה שהכלב מסיים לבד, ואז נראה שהוא לא הקשיב.

מה נשבר ראשון: הטיול והניקיון

הטיול הוא המקום שבו העבודה נשברת ראשונה, כי שם הכי הרבה הסחות.

מה שלא עובד: לחזור לרצועה נשלפת. היא מלמדת את הכלב שמשיכה מאריכה את החבל, ולכן היא מחזירה בשבוע אחד את מה שנבנה בשלושה שבועות. גם לא עובד להוריד מהרצועה בשבוע הראשון, גם לא בשדה סגור, כי אליי היא הפקודה שזקוקה להכי הרבה חזרות בסביבה חדשה לפני שהיא מחזיקה.

מה שעובד: רצועה קבועה באורך קבוע, מסלול מוכר בשעה שקטה, ועצירה ותשלום בכל פעם שהרצועה רפויה מעצמה. שבעה או שמונה תשלומים כאלה בטיול, וזה מספיק. את ההבחנות על מה מחזיק רצועה רפויה ומה שובר אותה כתבתי בעמוד על כלב שמושך ברצועה.

מה אם הוא עשה בבית אחרי שחזר

זה קורה, וזאת לא נסיגה באילוף. הרגלי ניקיון נקשרים למשטח, לשעה ולמקום, וכלב שהיה נקי במקום אחד חוזר לבית שבו הוא פעם עשה, ובו גם ריחות ישנים שלו. מה שעובד הוא לחזור לשבוע של לוח זמנים: יציאה אחרי שינה, אחרי אוכל ואחרי משחק, ותשלום בחוץ ברגע שהוא סיים. לנקות עם חומר אנזימטי ולא עם חומר בריח חזק, ולא להעניש על גילוי מאוחר, כי הכלב אינו מקשר בין השלולית לבין הכעס.

מה שומעים מהבית בשבוע השני ובשלישי

בשבוע השני בדרך כלל אני מקבל טלפון עם משפט מסוים: הוא עושה את זה כשאני לבד איתו, ולא כשכולם בבית. זה נורמלי, וזה מה שמוסיפים בשלב הזה, אדם אחד בכל פעם.

בשבוע השלישי מופיע המשפט השני: הוא כבר לא מחכה שאבקש. זה הסימן שההתנהגות התחילה להתקבע כהרגל ולא כתרגיל, וזה גם השלב שבו אפשר להתחיל להוריד פרסים, אחד מכל שלוש ואחר כך אחד מכל חמש, תמיד תוך כדי שמירה על שבח קולי.

ומהשבוע הרביעי והלאה כבר לא מדובר בהעברה אלא בשמירה. התרגולים המסודרים מתקצרים, והאילוף עובר לתוך היום: שב לפני כל קערה, לא לזוז לפני כל דלת, למקום כשמגיעים אורחים. בית שממשיך לבקש את הדברים האלה כחלק מהשגרה שומר על התוצאה שנים. בית שמפסיק לבקש אותם כי “הוא כבר יודע” מגלה אחרי כמה חודשים שהכלב באמת יודע, ופשוט כבר לא רואה סיבה.

ואם משהו לא זז בכלל אחרי שבועיים, אני מעדיף לשמוע בשבוע השני ולא בחודש השלישי. במשך חצי שנה אחרי תום האילוף אפשר להגיע אליי לפנסיון עם הכלב בתיאום מראש ובלי עלות, וזה בדיוק בשביל השלב הזה. התוכנית שבה הכלב שוהה אצלי ואני עובד איתו כל יום כוללת גם את המפגש שאחרי שבועיים וגם את מפגש המסירה בסיום, והליווי הטלפוני אינו משפט בעמוד אלא מה שבאמת מחזיק את השבוע הראשון.

מתי להתקשר לווטרינר ולא אליי

כלב שחוזר משלושה שבועות במקום עם כלבים אחרים יכול לחזור עם שיעול, עם שלשול של יומיים או עם שינוי בתיאבון. יומיים של תיאבון מופחת והכל חוזר לעצמו הם הסתגלות. שיעול מתמשך, שלשול שעובר את היומיים, חום, או כלב שנראה רזה בצורה שמפתיעה אתכם, הולכים לווטרינר, ולא לשום תרגול.

וההבחנה שחשובה במיוחד: כלב שחזר ומסרב דווקא לפקודות שדורשות תנועה, כלומר ארצה או קפיצה למכונית, ומתנהג מצוין בהליכה, אינו כלב שמתנגד. בדקו כאב קודם.

ומתי זה כבר לא עניין של שבוע ראשון

נסיגה היא חזרה להרגל ישן. מה שצריך לעורר שיחה מיידית הוא התנהגות חדשה שלא הייתה לפני האילוף: נהמה על קערה או על מקום שלא היו קודם, פחד מאדם מסוים בבית, בכי ממושך בכל פעם שאתם יוצאים, או כלב שהתחיל להתחבא. אלה לא בדיקות גבולות, ולא כדאי לחכות שיעברו מעצמם. מספיק טלפון אחד, ואני מעדיף לשמוע עליהם ביום השלישי מאשר לגלות אותם בשבוע השלישי.