כלב שנוהם כשמרימים או נוגעים בו

נהמה מכלב שאתם מחזיקים בידיים מרגישה כמו בגידה. הכלב שישן איתכם במיטה, שמתכרבל על הברכיים בערב, פתאום נוהם כשמרימים אותו מהספה או כשנוגעים לו בכפה. רוב הבעלים מגיבים בהפתעה, חלקם בכעס, ומעט מאוד עוצרים לשאול את השאלה החשובה: מה הכלב מנסה להגיד לי. כי נהמה על מגע היא כמעט תמיד הודעה ברורה מאוד, וכשמבינים אותה, אפשר לעבוד עליה.

איך זה נראה, ולמה הנהמה היא מתנה

נהמה כשמרימים או נוגעים בכלב נפוצה מאוד, במיוחד אצל כלבים קטנים שמורמים הרבה, כלבים מבוגרים, וכלבים שלא התרגלו למגע בגיל צעיר. היא מופיעה בכמה מצבים מוכרים:

• הרמה. בעיקר אצל כלבים קטנים: מהרצפה, מהספה, לתוך הרכב או לאמבטיה.
• מגע באזורים רגישים. כפות, ציפורניים, אוזניים, זנב, פה, בטן או אחוריים.
• הזזה. כשמזיזים את הכלב מהספה או מהמיטה, או דוחפים אותו הצידה.
• מגע בזמן שינה. כלב שמתעורר בבהלה ממגע.
• טיפול. ברשת, ניקוי אוזניים, גזירת ציפורניים, טיפות, ייבוש במגבת.

נהמה היא לא ההתחלה. לפניה יש סימנים קטנים: הכלב מתקשח, מסובב את הראש הצידה, מלקק שפתיים, מראה את הלבן של העין, או קופא. אם לא שמנו לב לסימנים האלה, הנהמה היא השלב הבא. ואחריה, אם גם היא לא עבדה, מגיעים הרמת שפה, הקפצת פה באוויר, ונשיכה. הרצף הזה נקרא סולם האזהרות, וכלב שנוהם עדיין משתמש בשלב מנומס יחסית בסולם.

לכן אני אומר לבעלים שהנהמה היא מתנה. היא אומרת לכם בדיוק איפה הגבול של הכלב, לפני שמישהו נפגע. כלב שלא נוהם, אלא נושך ישר, הוא כלב קשה הרבה יותר לעבוד איתו.

קודם כל: האם זה כאב?

אצל כלב שנוהם כשמרימים או נוגעים בו, כאב הוא אחת הסיבות הנפוצות ביותר, ולעיתים קרובות הכי פחות מאובחנת. כלבים מסתירים כאב היטב, ונהמה על מגע יכולה להיות הסימן הראשון שבעלים רואים.

הסימנים שמכוונים לכאב:

• הנהמה חדשה. כלב שתמיד היה בסדר עם הרמה ופתאום נוהם.
• מקום מסוים. הנהמה מופיעה כשנוגעים בגב, בירך, בבטן או בכפה מסוימת, ולא במקומות אחרים.
• שינויים בתנועה. צליעה, קושי לעלות על הספה או לרכב, היסוס במדרגות, שכיבה בתנוחה אחרת, נוקשות בבוקר.
• שינויים כלליים. פחות רצון לשחק, פחות תיאבון, ליקוק של מקום מסוים, שינוי ביציבה.
• גיל. אצל כלבים מבוגרים, כאבי מפרקים וגב נפוצים מאוד, ונהמה על הרמה היא לא פעם הסימן הראשון.

כלבים קטנים במיוחד סובלים לא פעם מבעיות בגב ובברכיים, והרמה לא נכונה, מתחת לבתי השחי בלי תמיכה באחוריים, יכולה להכאיב גם לכלב בריא. וגם בעיות באוזניים, בשיניים ובעור גורמות לכלב להגן על האזור.

כל אלה דברים שאילוף לא פותר, ושאילוף יכול אפילו להחמיר אם לא יודעים עליהם. אז לבדוק עם הווטרינר, ולספר לו בדיוק מתי הכלב נוהם ואיפה נגעתם. אם הבדיקה מוצאת סיבה, מטפלים בה קודם. ואם הבדיקה תקינה, עדיין זוכרים שכאב לא תמיד נראה בבדיקה אחת, וממשיכים לשים לב.

למה כלב בריא נוהם על מגע? ההיגיון שלו

כשהגוף תקין, נהמה על מגע או הרמה מגיעה כמעט תמיד מאחד הדברים האלה:

פחד מהרמה עצמה. בשביל כלב, להיות מורם זה לאבד שליטה. הרגליים עוזבות את הרצפה, הוא לא יכול לברוח, והוא תלוי לגמרי באדם שמחזיק אותו. כלב שהורם פעם בצורה לא יציבה, שנפל, או שהוחזק חזק מדי, זוכר את זה.

מה שבא אחרי ההרמה. זאת אחת הסיבות הכי נפוצות, והכי פחות מובנות. אם רוב ההרמות בחיים של הכלב מובילות לאמבטיה, לגזירת ציפורניים, לווטרינר, להכנסה לכלוב או להורדה מהספה כשהוא לא רוצה, הוא לומד שהרמה היא הודעה על משהו לא נעים. הוא לא נוהם על ההרמה, הוא נוהם על מה שהיא מבשרת.

יותר מדי הרמות. כלבים קטנים מורמים עשרות פעמים ביום: כדי לעבור דלת, כדי לחצות כביש, כדי לחבק, כדי להראות לאורח, כדי להזיז מהדרך. כלב גדול אף פעם לא היה עובר את זה. אצל חלק מהכלבים הקטנים, הנהמה היא פשוט הדרך היחידה שנשארה להם להגיד שהם רוצים ללכת על הרגליים שלהם. כלב קטן שהולך בעצמו יותר, ומורם פחות, נוהם פחות.

הפתעה. כלב שמורם בלי התראה, מאחור, מכל כיוון ובכל רגע, לא יכול לצפות את זה. ההפתעה עצמה מפחידה.

חוסר הרגלה למגע. כלב שלא נגעו לו בכפות, באוזניים ובפה בגיל צעיר, בצורה נעימה ומדורגת, יכול להרגיש שמגע באזורים האלה פולשני. העמוד על הרגלת טיפול וביקורי וטרינר מפרט איך בונים את זה.

שמירה על מקום או על משאב. כלב שנוהם כשמזיזים אותו מהספה, או כשמרימים אותו כשהוא ליד עצם, אולי לא נוהם על המגע אלא על המקום או החפץ. זה דפוס קרוב לרכושנות על אוכל, ועל הספה כתבתי בעמוד על כלב שעולה על הספה והמיטה.

מה מחמיר את הנהמה

מה עושים	מה הכלב לומד בפועל
מענישים את הנהמה	לא להזהיר, ולעבור ישר להקפצת פה או לנשיכה
מרימים בכל זאת, “כדי שיתרגל”	שהנהמה לא עובדת, ושצריך משהו חזק יותר
מחזיקים חזק כשהוא נאבק	שהרמה היא באמת מלכודת
מרימים בלי התראה, מכל כיוון	שכל יד שמתקרבת עלולה להרים אותו
כל הרמה מובילה לאמבטיה או לווטרינר	שהרמה מבשרת משהו רע
מתעלמים מסימני הכאב	הכאב ממשיך, והנהמה מחריפה

הטעות הכי נפוצה היא הראשונה. היא נראית הגיונית: הכלב נוהם, הבעלים אומרים “לא!” ומרימים בכל זאת. אבל מה שהכלב לומד הוא שהאזהרה שלו לא נשמעת. כך נוצרים כלבים ש”נשכו בלי שום אזהרה”. האזהרה הייתה, היא פשוט נלמדה להיעלם.

התוכנית לבית: מה עושים מחר בבוקר

1. מחר בבוקר: קובעים תור לווטרינר. במיוחד אם הנהמה חדשה, מופיעה במקום מסוים בגוף, או באה יחד עם שינוי בתנועה. מספרים לו מתי, איפה ואיך.
2. מפסיקים את ההרמות המיותרות. בשבועות הראשונים מרימים רק כשבאמת צריך. רמפה או מדרגה לספה ולמיטה, כלב שנכנס לרכב בעצמו אם הוא יכול, וכלב שמורד מהספה בעזרת פרס שנזרק לרצפה, לא בידיים.
3. לא נוגעים בכלב ישן. קוראים לו בשמו ממרחק, מחכים שירים את הראש, ורק אז ניגשים. בבית עם ילדים, זה כלל שכולם מכירים.
4. מוסיפים מילת התראה להרמה. מילה קבועה, למשל “למעלה”, ואז הרמה. תמיד אותה מילה, תמיד לפני. הכלב לומד לצפות, וההפתעה נעלמת.
5. מרימים נכון. יד אחת מתחת לחזה, השנייה מתחת לאחוריים, הכלב צמוד לגוף שלכם ולא מתנדנד באוויר. הרמה קצרה, והנחה עדינה.
6. מפרידים בין הרמה לבין דברים לא נעימים. במשך כמה שבועות, הרבה הרמות קצרות שמובילות לדבר טוב: הרמה של שנייה, פרס, הנחה. הרמה לספה ופרס שם. ככה רוב ההרמות כבר לא מבשרות אמבטיה.
7. בונים מגע בהדרגה. זאת התניה נגדית: מגע קצר באזור פחות רגיש, פרס מיד אחרי, והפסקה. כשהכלב רגוע לגמרי, מתקרבים לאזור יותר רגיש או מאריכים את המגע בשנייה. אם הוא מתקשח או מסובב את הראש, חזרתם מהר מדי. חוזרים צעד אחורה.

לתת לכלב להגיד “לא”

אחד הכלים שהכי עוזרים לכלבים שנוהמים על מגע הוא לתת להם דרך להגיד “די” בלי לנהום. מלמדים פעולה פשוטה, למשל שהכלב מניח את הסנטר על היד או על הברך שלכם. כל עוד הסנטר שם, אתם ממשיכים את המגע, נותנים פרסים, ומתקדמים לאט. כשהכלב מרים את הסנטר, אתם עוצרים מיד. הכלב לומד שיש לו שליטה, ובאופן שנראה הפוך, כלב שיש לו שליטה מוכן לסבול הרבה יותר מגע. זה הבסיס של רוב העבודה על טיפול שאני עושה, והוא מוריד מתח גם אצל הבעלים.

כשחייבים לטפל עכשיו

לפעמים אין זמן לתוכנית של שבועות: צריך לטפטף טיפות לאוזן, לנקות פצע בכפה, או להכניס את הכלב לרכב בדרך לווטרינר. במצבים האלה המטרה היא לעבור את הטיפול בבטחה, בלי ללמד את הכלב שמגע הוא מלחמה.

• מתכננים מראש. מכינים את כל מה שצריך, ופרסים שווים במיוחד, לפני שניגשים לכלב.
• שני אנשים. אחד מאכיל לאט, למשל ממרח על צלחת או צעצוע מזון, והשני מטפל. הכלב עסוק באוכל, והטיפול קצר.
• קצר ככל האפשר. טיפה אחת, ועוצרים. עדיף שלושה טיפולים קצרים ביום מטיפול אחד ארוך שנגמר בנהמה.
• מתייעצים עם הווטרינר. על דרכים אחרות לתת את הטיפול, ולפעמים על תרופה שמרגיעה לפני טיפול שאין דרך להימנע ממנו.

ואם הכלב כבר הקפיץ פה בטיפולים, זה הזמן להרגיל אותו בהדרגה למחסום פה, עוד לפני שהטיפול הבא מגיע.

איך מודדים התקדמות

רושמים, פעם בשבוע, שלושה דברים: כמה שניות של מגע הכלב מקבל בכל אזור לפני שהוא מראה סימן לחץ ראשון, באילו מצבים הוא עדיין נוהם, וכמה פעמים השבוע הייתה נהמה. המדד הטוב ביותר הוא כלב שרואה את היד שלכם מתקרבת ומתקרב אליה, או שומע “למעלה” ונעמד ומחכה, במקום להתרחק.

כמה זמן זה לוקח באמת?

כשהסיבה היא כאב, והכאב מטופל, הנהמה יורדת לרוב תוך ימים עד שבועות. אבל לפעמים ההרגל נשאר: כלב שכאב לו חודשים למד לצפות לכאב, וממשיך לנהום גם כשכבר לא כואב. אז נשארת עוד עבודה של כמה שבועות.

כשהסיבה היא פחד מהרמה או ממה שבא אחריה, רוב הבתים רואים שינוי ברור תוך ארבעה עד שמונה שבועות של עבודה עקבית. כשמדובר במגע באזורים רגישים, כמו כפות ואוזניים, העבודה ארוכה יותר, ולפעמים לוקחת כמה חודשים עד שהכלב מקבל טיפול רגיל בשקט. ויש כלבים שתמיד יעדיפו לא להיות מורמים, וזה בסדר. המטרה היא כלב שמקבל את מה שצריך בבטחה, לא כלב שאוהב כל מגע.

מתי זה כבר גדול ממה שעושים לבד

• הקפצת פה או נשיכה, גם בלי פציעה. כלב שעבר את הנהמה צריך הערכה מקצועית לפני שממשיכים לעבוד, ולפעמים הרגלה למחסום פה בשביל טיפולים הכרחיים. העמוד על כלב נושך הוא המקום להתחיל בו.
• נהמה כלפי ילדים. ילד שמרים כלב קטן הוא אחד המצבים הנפוצים לנשיכה בבית. ילדים לא מרימים את הכלב, נקודה, והכללים המלאים נמצאים בעמוד על ילדים וכלבים.
• נהמה שמחריפה או מתרחבת לעוד מצבים, למרות העבודה.
• נהמה עם סימני כאב שלא נמצאה להם סיבה. כאן כדאי לחזור לווטרינר, ולפעמים לבדיקה נוספת.

איך אילוף בתנאי פנסיון יכול לעזור

כשהנהמה על מגע היא חלק מתמונה של כלב שלא סומך על ידיים, לא מכיר גבולות ברורים ומגיב לכל דבר, אילוף בתנאי פנסיון נותן שלושה שבועות של עבודה יומיומית, עם הרבה הזדמנויות קטנות ונעימות לבנות אמון במגע, ומסגרת של פקודות בסיס שמורידה מתח. ההחלטה תמיד מתחילה אצל הווטרינר, כדי לוודא שאין כאב שמסביר את הכול. ואחרי זה, במפגש שאחרי שבועיים ובמפגש המסירה בסיום, אתם לומדים איך להרים, לגעת ולטפל בכלב שלכם בדרך שהוא כבר מכיר.