כלב שעולה על הספה והמיטה

כלב על הספה הוא אחד הנושאים שבתים הכי חלוקים עליהם. יש בתים שבהם הכלב ישן בין שני בני הזוג ואף אחד לא חולם לשנות את זה, ויש בתים שבהם ספה חדשה ושיער לבן על בד כהה הם סיבה לוויכוח יומי. אני לא חושב שיש כלל נכון אחד. אני כן חושב שיש כלל אחד שחייב להיות: כלל ברור, אותו כלל אצל כל בני הבית, וכלב שיודע לרדת כשמבקשים ממנו.

למה הכלב רוצה דווקא לשם? ההיגיון שלו

מבחינת הכלב, הספה והמיטה הם המקומות הטובים ביותר בבית, וקל להבין למה:

• הם רכים וחמים. הרבה יותר נוח מרצפת קרמיקה, במיוחד בחורף ובמיוחד לכלב קצר פרווה או לכלב מבוגר עם מפרקים רגישים.
• הם מריחים מכם. למקום שבו אתם יושבים וישנים יש את הריח הכי חזק שלכם בבית. לכלב חברתי זה מקום של ביטחון.
• הם גבוהים. מהספה רואים את החלון, את הדלת ואת כל מה שקורה בבית. כלבים שאוהבים להשגיח, ובמיוחד כלבים שנובחים על מה שקורה בחוץ, מעדיפים את המקום הגבוה.
• הם מקום קרוב אליכם. כשאתם יושבים על הספה, הכלב שעולה אליה נמצא צמוד אליכם. זה התגמול הכי גדול מכולם.

ויש עוד דבר שקובע את ההרגל: כל עלייה מצליחה מחזקת את הבאה. כלב שעלה על הספה עשר פעמים ביום, ובשמונה מהן אף אחד לא ראה, קיבל שמונה תגמולים. שתי הפעמים שבהן הורידו אותו לא משנות את החשבון. זה גם מה שמסביר למה הרבה כלבים “יודעים” שאסור, ועולים בכל זאת: הם למדו שאסור רק לפעמים.

גור, כלב קטן וכלב מאומץ

אצל גור, ההרגל נבנה כמעט תמיד מאיתנו. גור של עשרה שבועות שמרימים אותו לספה כדי להתכרבל בערב לומד שהספה היא המקום שבו הכי טוב בבית. כשהוא גדל ומתחיל לקפוץ לבד, הוא לא עושה שום דבר חדש, הוא פשוט עושה בעצמו את מה שעשינו בשבילו. אם הכלל אצלכם הוא שבגיל בוגר הספה אסורה, הזמן להחליט עליו הוא היום שבו הגור נכנס הביתה, לא כשהוא כבר שוקל עשרים קילו.

כלבים קטנים מקבלים לרוב את הספה כברירת מחדל, כי הם לא תופסים מקום וקל להרים אותם. זה בסדר, כל עוד הם יודעים לרדת. כלב קטן שהורמו אותו לספה כל חייו ופתאום מורידים אותו ביד עלול להגיב בנהמה, לא מתוך שמירה אלא כי הוא לא אוהב שמרימים אותו. וכלב שאומץ בגיל בוגר מגיע לפעמים עם הרגלים מהבית הקודם, ובשבועות הראשונים כדאי פשוט לסגור את הספה ולתת לו להכיר את המקום שלו, לפני שמתחילים לחנך. כלב חדש בבית שמוצא מקום שקט, נוח ושייך לו מתמקם מהר יותר.

איך מחליטים מה הכלל אצלכם

לפני כל אימון, יושבים כל בני הבית ומחליטים. יש בעיקרון שלוש אפשרויות, וכל אחת מהן לגיטימית:

הכלל	מתי הוא מתאים	מה הכלב צריך לדעת
אסור לגמרי	ספה שרוצים לשמור, ילדים קטנים, כלב ששומר על מקום	איפה המקום שלו, ושהספה פשוט לא קיימת עבורו
מותר רק בהזמנה	בתים שאוהבים כלב לידם, אבל רוצים שליטה	לחכות להזמנה, לעלות במילה ולרדת במילה
מותר תמיד	בתים שזה פשוט לא מפריע להם	לרדת כשמבקשים, בלי ויכוח

שני דברים חשובים בכל כלל. הראשון: הכלב חייב לדעת לרדת בבקשה, גם בבית שבו מותר לו תמיד. ייתכן שיום אחד יגיע תינוק, אורח שמפחד מכלבים או כלב מבוגר שצריך לישון למטה, וכלב שיודע לרדת בשמחה הופך את כל המצבים האלה לפשוטים. השני: הכלל הוא של כל הבית, לא של אדם אחד. כלב שאחד מבני הבית מעלה אותו לספה בערב והשני מוריד אותו בבוקר לומד שהכלל משתנה לפי האדם, ובדיוק על זה כתבתי בעמוד על כלב שמקשיב לאחד מאיתנו ולא לשני.

מה מחמיר את ההרגל

ברוב הבתים, הבעיה היא לא שהכלב עולה, אלא מה שקורה כשהוא כבר למעלה.

• למשוך בקולר. זה גם לא מלמד אותו לרדת לבד, וגם הופך את הקולר ואת היד שלכם למשהו שמגיע לפני משהו לא נעים. אצל כלב רגיש, זה מתחיל את השמירת המקום.
• לצעוק ולהוריד, ואז להתיישב ולהזמין. הכלב לא מבין את ההבדל בין “עכשיו אסור” ל”עכשיו מותר”, אם אין לכך סימן קבוע.
• לתת לו להישאר “רק הפעם”. כל “רק הפעם” הוא תגמול לסירוגין, וזה בדיוק סוג התגמול שבונה את ההרגל החזק ביותר.
• להוריד אותו בלי לתת לו מקום אחר. כלב שהורידו מהספה ולא יודע לאן ללכת יחזור לספה ברגע שתפנו את הגב. הוא לא מתעקש, הוא פשוט לא קיבל חלופה.
• מקום משלו שלא שווה כלום. מזרן דק בפינה מקוררת, רחוק מכולם. אם החלופה גרועה, הכלב יבחר בספה כל פעם מחדש.

התוכנית לבית: מה עושים מחר בבוקר

1. מחר בבוקר: מחליטים על הכלל. כל בני הבית, יחד. כותבים אותו ותולים על המקרר אם צריך: אסור לגמרי, בהזמנה בלבד, או מותר עם ירידה בבקשה. מחליטים גם על מילת ירידה, למשל “למטה”, ומילת הזמנה אם יש.
2. חוסמים את הגישה כשאתם לא שם. כרית עומדת על כל מושב, כיסא הפוך על הספה, או דלת חדר השינה סגורה. זה לא לתמיד, זה לשבועות שבהם ההרגל החדש נבנה.
3. נותנים לו מקום משלו ששווה באמת. מיטה עבה ונוחה, במיקום שבו הוא רואה אתכם, לא בפינה רחוקה. בסלון, ממש ליד הספה. אם הכלב אוהב גובה, מיטה עם שוליים מוגבהים. אם הוא אוהב להתכרבל, שמיכה ישנה שמריחה מכם.
4. הופכים את המיטה שלו למקום הכי טוב בבית. כל פעם שהכלב נכנס אליה מעצמו, פרס שקט. צעצוע לעיסה טוב, צעצוע מזון מלא, או עצם, ניתנים רק שם. אחרי כמה ימים הכלב מתחיל ללכת לשם בעצמו.
5. מלמדים ירידה בפרס. כשהכלב על הספה, אומרים את מילת הירידה פעם אחת, וזורקים פרס לרצפה במרחק מטר. הוא יורד אחרי הפרס. אחרי כמה ימים, אומרים את המילה ומחכים שנייה לפני הזריקה. בתוך שבוע או שבועיים, הכלב יורד במילה ומחפש את הפרס על הרצפה.
6. מחברים את הירידה למקום. אחרי שהכלב יורד, שולחים אותו למיטה שלו בפקודת למקום, ונותנים שם את הפרס הגדול. כך הירידה מהספה מובילה תמיד למקום שבו טוב לו.
7. אם בחרתם בכלל של הזמנה, רק עכשיו מוסיפים אותו. הכלב יושב ליד הספה, מחכה, ואתם טופחים על הספה ואומרים את מילת ההזמנה. בלי הזמנה, לא עולים. וכשרוצים שירד, מילת הירידה, כמו קודם.

מה לעשות עם המיטה בלילה

המיטה בלילה היא מקרה מיוחד, כי שם אתם לא ערים לאכוף. אם הכלל הוא שהכלב ישן מחוץ למיטה, המיטה שלו צריכה להיות בחדר, צמוד למיטה שלכם בשבועות הראשונים, כדי שהוא לא ירגיש שהוא הורחק. כלב שהיה רגיל לישון צמוד ופתאום נשאר בסלון ייבב, יגרד בדלת ויקום כל שעה. אם הכלב קופץ למיטה באמצע הלילה, מורידים אותו בשקט עם מילת הירידה ומפנים למיטה שלו, בלי לדבר ובלי להדליק אור. אצל רוב הכלבים זה לוקח כמה לילות עד שזה נרגע, ולפעמים בדרך יש התפרצות כיבוי, כלומר כמה לילות שבהם הוא מנסה חזק יותר לפני שהוא מוותר. שווה לדעת על זה מראש, כדי לא להישבר בדיוק בלילה הרביעי. כלבים שמתקשים לישון לבד, או שעבודה על הרגלה לכלוב מתאימה להם, מקבלים מסגרת עוד יותר ברורה.

איך מודדים התקדמות

שני מספרים פשוטים: כמה פעמים ביום הכלב עולה לספה כשמותר לו לבחור, וכמה זמן הוא נשאר על המיטה שלו כשאתם יושבים בסלון. בשבוע הראשון המספר הראשון אמור לרדת כמעט לאפס, פשוט כי הגישה חסומה. המדד האמיתי הוא השני: כלב שבוחר לשכב על המיטה שלו חצי שעה ברצף בזמן שאתם צופים בטלוויזיה כבר שינה את ההרגל, לא רק נעצר. ועוד סימן טוב: כלב שנכנס לסלון בערב, מסתכל על הספה, ואז הולך ישר למיטה שלו ומסתובב פעמיים לפני שהוא נשכב. זה הרגע שבו המקום שלו הפך להיות שלו באמת.

כמה זמן זה לוקח באמת?

אצל רוב הכלבים, אם הכלל עקבי והגישה חסומה כשאתם לא שם, הירידה במילה נלמדת תוך שבוע או שבועיים, וההרגל של המיטה שלו מתבסס תוך שלושה עד שישה שבועות. אחרי זה אפשר להתחיל להוריד את החסימות בהדרגה: קודם בזמן שאתם בבית, ורק בסוף כשאתם יוצאים. בכל שלב כזה שווה לבדוק כמה ימים: אם אתם חוזרים הביתה ומוצאים שקע חם בכרית או שערות טריות על הבד, הורדתם חסימה מוקדם מדי. מחזירים אותה לעוד שבוע או שבועיים, ומנסים שוב. אין כאן כישלון, יש קצב, וכל כלב מגיע אליו בזמן שלו. כלב שהיה רגיל לישון על הספה שנים צריך יותר זמן, ולפעמים הכרית על הספה נשארת עוד כמה חודשים בזמן שאתם לא בבית. וזה בסדר.

מתי ספה ומיטה הן כבר בעיה אחרת

ברוב הבתים, עלייה על הספה היא הרגל ולא יותר. אבל יש כמה סימנים שאומרים שמדובר במשהו אחר:

• נהמה כשמזיזים אותו או כשמתקרבים. זאת שמירת מקום, קרובה מאוד לרכושנות על אוכל, והיא צריכה גישה זהירה. במקרה כזה הספה והמיטה נסגרות לגמרי, ואם יש ילדים בבית, הם לא מתקרבים לכלב ששוכב.
• נהמה כשנוגעים בו בזמן שהוא ישן. כלב שמתעורר בבהלה ונוהם כשנוגעים בו לא בהכרח שומר על המקום. לפעמים זה כאב, ולפעמים זה פשוט כלב שנבהל. על זה כתבתי בעמוד על כלב שנוהם כשמרימים או נוגעים בו, ושווה לבדוק עם הווטרינר.
• כלב מבוגר שהפסיק לעלות פתאום, או שעולה ויורד בקושי. זה כמעט תמיד סימן לכאב במפרקים או בגב, ולבדוק עם הווטרינר. כלבים כאלה מרוויחים מאוד ממיטה עבה ונמוכה, או מרמפה.
• כלב שאסור לו לקפוץ, אחרי ניתוח או עם בעיה בגב. כאן החסימה היא לא חלק מאימון, היא הוראה רפואית.

איך אילוף בתנאי פנסיון משתלב בזה

לבעיה הזאת בלבד, אני לא חושב שצריך פנסיון. ספה ומיטה הן נושא שבית עקבי פותר לבד, עם הכלים בעמוד הזה. זה משתנה כשהספה היא חלק מתמונה רחבה יותר: כלב שעושה מה שבא לו בכל הבית, לא שומע לאף אחד, ושומר על מקומות. כאן אילוף בתנאי פנסיון נותן שלושה שבועות שבהם הכלב לומד גבולות ברורים וסדר יום קבוע, ובונה את “למקום” ו”לא לזוז” כפקודות שמחזיקות גם מול הסחות. ובמפגש המסירה בסיום אני עומד איתכם בסלון שלכם, ליד הספה שלכם, וקובעים יחד איפה המקום שלו ואיך הכלל נשמר. כמו שאני אומר הרבה: הכלב הרבה יותר רגוע כשהוא יודע מה מצופה ממנו.