אילוף בורדר קולי

בורדר קולי לא מתרגש. הוא ננעל. וזה רצף שאף פעם לא נגמר מעצמו. שני הדברים שהעמוד הזה עוסק בהם, הנעילה והצורך בהוראות ולא בריצה, לא מופיעים באותה צורה אצל אף גזע אחר שכתבתי עליו.

למה הבורדר קולי ננעל על כל דבר שזז?

כי הוא נברר לעשות בדיוק את זה ולא לסיים את זה. הבורדר קולי שולט בצאן מרחוק, במבט ובזחילה איטית, והחוליות האחרונות של רצף הציד, התפיסה והנשיכה, הוצאו ממנו בכוונה. נשאר רצף שמתחיל בעיניים ואין לו שלב סיום, ולכן הנעילה עצמה הפכה לדבר שמתגמל אותו. זאת הגרסה שלו לדחף הרעייה.

זאת הסיבה שאני לא מתאר אותו כמו את שני כלבי הרועים האחרים שכתבתי עליהם. רועה גרמני עובד מול גבול ושואל מי חרג ממנו, ולכן השיחות עליו מתחילות בשער הבית. הבורדר קולי לא מתעסק בגבול ולא בטריטוריה. הוא מתעסק באובייקט אחד נע, והוא יעקוב אחריו גם כשאין בו שום איום ושום עניין.

וההבדל המעשי הוא בכיוון הפתרון. על כלב שמגיב למה שחורג מגבול עובדים בעיקר על מי מחליט. על בורדר קולי עובדים על החלון שבו המבט עוד לא ננעל, כי אחרי שהוא ננעל אין עם מי לדבר. מכאן נגזרת כל התוכנית בעמוד הזה.

מה בעלים של בורדר קולי מספרים לי בטלפון?

לא שהוא לא מקשיב. כמעט כולם פותחים בכך שהוא חכם מדי. הוא רודף אחרי השתקפות על הקיר, סורק את החצר בעיניים, נובח על גלגלים של רכב חולף, נועל על זרנוק המים, ועומד מול הדלת של מכונת הכביסה. ואז המשפט שחוזר: הוא לא מצליח להפסיק.

הדפוס שמתחתם זהה: כולם גירויים שנעים בצורה חוזרת ואי אפשר להשלים איתם כלום. אור זז וחוזר, גלגל מסתובב ולא נגמר, מים ממשיכים לזרום, רגליים של ילד שרץ חוזרות שוב ושוב. כלב שאין לו שלב סיום ברצף ננעל במיוחד על דבר שאין לו סוף, וזה שילוב שמזין את עצמו.

ויש משפט שני שחוזר, והוא הסיבה שבעלים מגיעים אליי מאוחר: בהתחלה זה היה מצחיק. גור בורדר קולי שנועל על נקודת אור בקיר נראה חמוד וחכם, מצלמים אותו, מראים לאורחים, ולפעמים אפילו מדליקים לו את האור כדי שיעשה את זה שוב. אצל הגזע הזה שלושת אלה הם לעיתים קרובות תחילת הדפוס, ואני אומר את זה בלי שיפוטיות, כי אף אחד לא התכוון.

צללים, אור, גלגלים ומים: למה דווקא אלה, ומה עושים?

כי כולם זזים בצורה חוזרת ולא ניתנים להשלמה. הכלב פותח את הרצף שהוא נברר לו, ואין לו שלב שבו הרצף מסתיים, ולכן הוא חוזר להתחלה. כל חזרה כזאת מחזקת את הדפוס גם בלי שאף אחד תגמל אותו, כי העיסוק עצמו הוא התשלום. שש פעולות, בסדר הזה.

1. מנתקים את הזמינות של הגירוי, לפני שנוגעים בכלב. אם השמש מזיזה אור על הקיר בארבע אחר הצהריים, מורידים את התריס בארבע. אם הברז בחצר מייצר נצנוץ, הוא נסגר. גירוי שאי אפשר להגיע אליו מפסיק לקבל חזרות, וחזרות הן כל מה שמחזיק את הדפוס.
2. עוצרים בתוך המבט ולא בתוך הרדיפה. יש חלון של שנייה או שתיים שבו הכלב נעמד, מנמיך ראש ונועל. שם הוא עוד שומע. ברגע שהוא זז, אתם מתחרים בהתנהגות בשיא שלה ואין לכם סיכוי. כל העבודה היא ללמוד לזהות את הרגע שלפני, ממש כמו לעבוד מתחת לסף.
3. הקריאה לא נכנסת לקרב. לא קוראים לו בשם בזמן נעילה, ולא רודפים אחריו, כי שניהם מוסיפים תנועה לתמונה. מה שעובד זה לחסום את קו הראייה בגוף שלכם, בשקט, ולהישאר שם עד שהוא מסתכל עליכם.
4. מחליפים את הגירוי החזותי בעבודת אף. לפזר אוכל בדשא, להחביא חפץ ולשלוח אותו לחפש. לאף אין נעילה חזותית, ולכן חיפוש מוריד עוררות בעוד שרדיפה מעלה אותה. אצל בורדר קולי זאת ההחלפה שעושה את רוב העבודה.
5. נותנים לו שם לכל דבר ומסלול לכל פקודה. הגזע הזה מתוגמל מהוראות, ולכן תרגיל של שלוש דקות שבו הוא מקבל כיוון, עוצר, ממשיך ומקבל כיוון חדש שווה לו יותר מכל מרדף. זה גם מה שמתחרה בנעילה, כי הוא מספק את אותו צורך בצורה שיש לה סוף.
6. מודדים שבועיים בשלושה מספרים. כמה פעמים ביום זה קרה, כמה זמן זה נמשך, וכמה מהר הוא התנתק. אם המספר הראשון יורד והשני לא, הדפוס עוד מקבל חזרות ממקור שלא מצאנו. אם השלישי משתפר, אתם בכיוון הנכון.

מה שלא עובד, וזאת הטעות הנפוצה ביותר שאני רואה כאן: לגעור בו, למשוך אותו או לרדוף אחריו. לשלושתם משותף שהם מוסיפים תנועה חדשה לתמונה בדיוק ברגע שבו הכלב מחפש תנועה, ולכן הם מרגישים כמו טיפול והם בפועל עוד חזרה. כלב שננעל לא מתווכח איתכם, הוא בכלל לא שם.

ההבדל שקובע אם זה עוד אילוף או כבר לא

דפוס שמתחיל רק כשיש גירוי בחוץ הוא הרגל, ועובדים עליו. דפוס שמתחיל מעצמו, כשהחדר חשוך ושקט והכלב מתחיל לסרוק קירות או לרדוף דבר שאינכם רואים, הוא כבר לא נושא לאימון. שם אני מפנה לווטרינר, וככל שזה קורה מוקדם יותר כך טוב יותר. כתבתי על ההבחנה הזאת גם בעמוד על הרגל מול דפוס שחוזר מעצמו.

למה ריצה לא מספקת את הבורדר קולי?

כי ריצה היא בדיוק החוליה שאנחנו מנסים להחליש. כשאתם זורקים לו כדור שעה, אתם מתרגלים איתו את הרדיפה, ולכן אחרי חודש יש כלב עם כושר טוב יותר שננעל מהר יותר ומתקשה יותר להתנתק. המטבע שלו אינו עומס פיזי, הוא הוראות.

מה שאני מתכוון בהוראות זה שיחה ולא תעסוקה. הבורדר קולי התפתח כדי לעבוד מרחוק מול אדם שמכוון אותו כל הזמן: לך ימינה, עצור, עקוף, חזור. התגמול הגדול שלו הוא ההחלטה הבאה, ולכן עשרים דקות שבהן הוא מקבל כיוון, מבצע, עוצר ומקבל כיוון חדש מורידות לו את הראש יותר משעתיים של שטח פתוח.

בפועל זה נראה כך: לתת שם לשני צעצועים ולבקש אחד מהם, להחביא חפץ בבית ולשלוח אותו למצוא, ללמד אותו לאסוף צעצועים לקופסה, לתרגל פקודות במרחק של חמישה מטרים, לעבור מסלול שאתם מכוונים בו. כל אחד מאלה נגמר, ודווקא בכך הוא עובד נגד הנעילה. רעיונות נוספים יש בעמוד על העשרה.

והחלק שבעלים לא מצפים לו: הכלב הזה צריך גם שעות שבהן לא קורה כלום, במקום מוגדר, ולא כעונש. בורדר קולי שמקבל גירוי כל היום לומד שהעולם תמיד מבקש ממנו משהו, והוא מתחיל לחפש משימה בעצמו. בדיוק אז מופיעות הסריקות על הקירות. את היסודות שאינם תלויים בגזע כתבתי בנפרד, וכדאי לקרוא אותם לפני שמתחילים את התוכנית כאן.

מה קל באילוף בורדר קולי ומה באמת קשה?

קל ללמד אותו, וקשה לקבל ממנו תשומת לב כשהיא כבר אצל משהו אחר. הוא לומד מצפייה, רוצה הוראות, עובד מרחוק ומגיב לסימן קטן. וכל הקושי מרוכז בשתי השניות שבהן המבט שלו נצמד למשהו, כי מאותו רגע אין לו פנאי בשבילכם.

מה קל	מה באמת קשה
לומד מצפייה בלבד. אפשר להראות לו רצף פעמיים והוא מתחיל לנחש את השלב הבא	באותה מהירות הוא לומד גם את מה שלא לימדנו, והנעילה עצמה היא הדבר שהוא מתאמן עליו הכי הרבה
רוצה הוראות. אימון הוא עבורו תגמול ולא מאמץ, ולכן אין צורך לשכנע אותו להתחיל	בלי הוראות הוא ממציא לעצמו משימה, וכמעט תמיד זאת משימה חזותית שאין לה סוף
עובד מצוין במרחק, וזאת יכולת שכמעט אין בגזעים אחרים. אפשר לנהל אותו מעשרה מטרים	לעצור אותו בתוך הנעילה. ברגע שהמבט ננעל, הקול שלכם לא מגיע אליו בכלל
רגיש לסימנים קטנים, ולכן אפשר לעבוד איתו בשקט מוחלט ובלי שום לחץ	אותה רגישות חלה גם על רעש, על מגע ועל שינוי, והוא נרתע ממה שכלב אחר לא ישים לב אליו

השורה הראשונה היא זאת שמפתיעה בעלים, והיא גם המסוכנת. כלב שלומד רצף אחרי שראה אותו פעמיים לומד גם את הרצף שלא התכוונתם ללמד אחרי שראה אותו פעמיים. לכן אצל הגזע הזה שבוע של טעות עולה יותר מחודש של טעות אצל כלב אחר, וגם זאת הסיבה שכדאי לטפל בנעילה כשהיא עוד חדשה.

אומרים שבורדר קולי הוא הכלב החכם ביותר, ולכן קל לאלף אותו. נכון?

חצי נכון, והחצי השני הוא מה שמביא אותו אליי. חוכמה כאן פירושה מהירות למידה, והיא עובדת לשני הכיוונים באותה מהירות: הוא יקלוט את מה שלימדתם בשתי חזרות, וגם את חוסר העקביות שלכם בשתי חזרות. כלב שלומד מהר הוא לא כלב שמציית, הוא כלב שמסיק מהר.

המשפט שאני שומע הכי הרבה הוא שהוא חכם מדי בשבילנו. בדרך כלל זה לא נכון. מה שקורה בפועל זה שאף אחד לא נתן לו מספיק החלטות, ולכן הוא לקח אותן בעצמו, ומשם הוא גם מצא לעצמו משימה. אותו כלב בדיוק, עם אדם שמכוון אותו עשרים דקות ביום, נראה אחרת לגמרי.

ומה שכן שייך לגזע וצריך לקחת ברצינות לפני שקונים: זאת לא חוכמה שאפשר לאחסן. הצורך בהכוונה יומית לא נעלם בגיל שלוש ולא בגיל שבע, והוא לא מתמלא מחצר, מכלב שני או משעתיים בפארק. מי שמוכן לזה מקבל את אחד הכלבים המדויקים ביותר שיש לעבוד איתם. מי שלא, מקבל כלב שעובד על הקירות.

אין שיטה אחת של אילוף. לכל כלב מתאים סוג אחר של אילוף כלבים, ובמהלך השנים צברתי ארגז כלים נרחב שמאפשר לי לגשת לכל כלב באופן שנכון לו.

מה הטעות שהופכת בורדר קולי חכם לכלב שננעל?

הופכים את המיקוד שלו למשחק. כדור שנזרק בלי סוף, פריזבי כל ערב, זרנוק מים בקיץ, פנס בחדר חשוך, וילדים שרצים ממנו בחצר. בכל אחד מאלה הכלב מקבל רשות לפתוח את הרצף שאין לו סוף, ואחרי מספיק חזרות הוא פותח אותו לבד.

הטעות השנייה עדינה יותר ואני רואה אותה בבתים שמשתדלים: מחמיאים לו על הנעילה. מישהו אומר תראו כמה הוא מרוכז, מצלמים, מתקרבים ומסתכלים איתו. מבחינת הכלב, המבט המרוכז הביא את תשומת הלב של כל הבית, וזה בדיוק הדבר שלא רצינו לחזק.

והשלישית נובעת מהחוכמה שלו: מרוב שהוא קולט מהר, מפסיקים להחליט בשבילו. פותחים לו את הדלת כשהוא מבקש, זורקים כשהוא מביא, יוצאים כשהוא נעמד ליד הרצועה. כלב שמנהל את היום של הבית צריך להמשיך לנהל אותו, וזאת עבודה שלא נגמרת. דווקא עם הגזע הזה, מי שמחליט מתי מתחילים ומתי נגמר הוא מה שמוריד לו את העומס.

ומה שלא עובד בכלל: להוסיף עוד. עוד שעה בחוץ, עוד אימון, עוד כדור. הבורדר קולי יעמוד בזה, ואז יבקש עוד, והנעילה תופיע בשעה מוקדמת יותר. העלאת המינון אצלו היא כמעט תמיד נסיגה.

הוא נרתע מרעש ומכל שינוי בבית. זה פחד או רגישות?

אצל הגזע הזה זה בדרך כלל אותו דבר שעובד לטובתנו באימון, רק בכיוון ההפוך. בורדר קולי קולט סימנים קטנים מאוד, ולכן הוא גם קולט רעש, מגע פתאומי ושינוי בסדר הרהיטים. מה שנראה כמו פחד הוא לעיתים פשוט כלב שקיבל יותר מידע ממה שהחדר נתן לכולנו.

הנקודה המעשית היא שהוא גם מכליל מהר. אירוע אחד עם אופנוע רועש בפינת הרחוב יכול להכניס את כל הפינה לרשימה, ושבועיים אחר כך הוא כבר מסרב לפנות לשם. לכן אצלו משתלם לטפל בהירתעות בשבוע הראשון שלה, בעוד שבגזע עמיד יותר אפשר לפעמים לחכות.

מה שעובד זה מרחק ואוכל, ומה שלא עובד זה לקרב אותו בכוח אל מה שהפחיד אותו כדי שיתרגל. כלב שמוחזק ליד הדבר שמפחיד אותו לא מתרגל אליו, הוא לומד שגם אתם לא עוזרים. ואם ההירתעות מרעש גדולה, מתפשטת לכמה קולות ומגיעה לרעד או לניסיון להיחבא, זאת שאלה שכדאי לבדוק גם עם הווטרינר. על רעשים חזקים במיוחד כתבתי בעמוד על זיקוקים, רעמים ופחד מרעשים.

מתי הנעילה היא עניין רפואי ולא התנהגותי?

כשהיא כבר לא צריכה גירוי. דפוס שמתחיל מעצמו, חוזר באותן שעות, נמשך גם בחדר חשוך ושקט, או שמלווה בליקוק חוזר של אותה נקודה ובסיבוב סביב עצמו, הוא דפוס כפייתי שאני מפנה בו לווטרינר לפני שאני מוסיף אימון. גם ראייה נכנסת לכאן.

מה שווה לבדוק לפני שמוסיפים עוד עבודה

• הדפוס מופיע בלי שום גירוי חיצוני, ובמיוחד כשהכלב לבד בחדר.
• אפיזודות שבהן הוא לא איתכם: מבט מזוגג, קיפאון, או סיבוב במקום.
• ליקוק חוזר של אותה נקודה בגוף, עד שהעור משתנה.
• התנגשות בחפצים בחצי אור, או היסוס חדש במדרגות. בגזע הזה מוכרות בעיות עיניים תורשתיות, וכדאי לבדוק.
• הירתעות מרעש שהתפשטה לכמה קולות שונים, או שהופיעה פתאום בכלב בוגר.
• צליעה קלה, קימה איטית או סירוב לקפוץ, אצל כלב שרץ וקופץ הרבה.

אני מאלף, לא וטרינר. דפוס שחוזר הוא הדבר שאני הכי מעדיף שייבדק מוקדם, כי ככל שהוא מקבל יותר חזרות כך קשה יותר לעבוד איתו, ובמקרים האלה הגבול בין התנהגות לרפואה הוא לא משהו שאני מתיימר להכריע מהטלפון. לבדוק עם הווטרינר.

מה משתנה כשבורדר קולי עובר אילוף בפנסיון?

הנוכחות בשנייה שלפני. נעילה נשברת רק אם מישהו נמצא שם ברגע שלפני המבט, שוב ושוב, כל יום. זאת לא עבודה שדורשת כוח, היא דורשת נוכחות, וזה בדיוק מה שאין לאדם שעובד, נוסע ומגיע הביתה בשבע. כשהדפוס מקבל יותר חזרות ביום ממה שאתם מצליחים לתפוס, כבר לא מספיק לעבוד לבד.

באילוף בתנאי פנסיון הכלב גר אצלי שלושה שבועות, אני עובד איתו 3 פעמים ביום, כל יום, ויוצא איתו לטיול יומי. דווקא עם הגזע הזה שני דברים שווים כאן הכי הרבה: סדר יום שבו הוא יודע מתי מגיעה העבודה הבאה, ושעות שבהן לא קורה כלום ואף אחד לא מבקש ממנו כלום. הוא לומד גם את שש פקודות הבסיס, רגלי, שב, ארצה, לא לזוז, אליי ולמקום, ואצלו הן שימושיות במיוחד, כי פקודה היא דרך לתת לו החלטה במקום שהוא ייקח אותה.

ואז מעבירים את זה אליכם, ועם בורדר קולי אני מתעקש על זה יותר מהרגיל. יש מפגש אחד בפנסיון אחרי שבועיים, ואתם לומדים לזהות את רגע המבט בעצמכם, כי זה הכישור שקובע מה יקרה בחודש הרביעי. בסיום יש מפגש מסירה, לעבוד איתו בדיוק מול הקיר, הגדר או הברז שעליהם הוא ננעל, ואחרי זה חצי שנה של חזרות לתרגול בתיאום מראש.

ואני גם אגיד לכם מה שהות לא עושה. היא לא משנה אורח חיים, ואם בבית לא תהיה עבודה מכוונת יומית לאורך שנים, הנעילה תחזור. אם בשיחה איתכם אני מבין שזה המצב, אני אומר את זה בכנות, ועדיף לשמוע את זה ממני בטלפון מאשר לגלות בחודש הרביעי.