אילוף כלב כנעני

הכלב הכנעני הוא היחיד ברשימת הגזעים שלי שאף אחד לא בנה לתפקיד. הוא פשוט שרד. רוב השיחות עליו מתחילות במשפט אחד: הוא לא חוזר כשקוראים לו. והתשובה לשאלה הזאת מתחילה בהבנה מאיפה הוא בא.

למה הכלב הכנעני מקשיב רק כשהוא רוצה?

כי מעולם לא נבחרה בו הנטייה להישמע. רועה גרמני ופודל עברו דורות של ברירה לפי כמה טוב הם עובדים מול אדם. הכלב הכנעני עבר ברירה לפי כמה טוב הוא שורד: מי שהתקרב מדי לסכנה לא המשיך הלאה. מה שנשאר הוא כלב חכם מאוד שמחשב סיכון בעצמו.

בפועל זה נראה כך: הוא תמיד יודע מי נכנס לרחוב, הוא לא ניגש לדבר חדש אלא מקיף אותו, והוא בוחר בעצמו מתי כדאי להתקרב. זאת לא עקשנות וזה לא ניסיון להשתלט. זאת מערכת החלטות שעבדה כאן אלפי שנים.

המסקנה המעשית חשובה: הכלב הזה כן ישתף פעולה, אבל הוא צריך לראות מה יוצא מזה, והוא צריך לסמוך על מי שמבקש. לחץ מייצר אצלו ריחוק ולא ציות, ובדרך כלל גם לא מריבה. פשוט פחות התקרבות בפעם הבאה.

מה זה כלב כנעני מעורב, ולמה זה אותו סיפור?

זה כנראה הכלב הנפוץ ביותר בישראל: תערובת שהרקע שלה הוא כלב הארץ, לרוב מאומצת מעמותה או מהרחוב. אילוף כלב כנעני מעורב עובד לפי אותם עקרונות בדיוק, כי התכונות שמקשות הן בדיוק אלה ששרדו: עצמאות, ערנות לסביבה, זהירות מזרים ולמידת פחד מהירה.

מה שמוסיף בכלב מאומץ זה היסטוריה שאיננו מכירים. הרבה פעמים יש טריגר מאוד ספציפי שנראה מוזר מבחוץ: גבר עם כובע, מטאטא, אופנוע, דלת שנטרקת. זה לא פחד כללי, זה זיכרון של אירוע אחד שנשמר כפי שהוא, מה שנקרא למידה מאירוע בודד.

לכן אני לא מתחיל מהשאלה מה יש בו, אלא ממה שהוא עושה בפועל. כלב מעורב מספר על עצמו הרבה תוך ימים: ממה הוא נרתע, מה מושך אותו, מה מרגיע אותו ומה מקפיץ אותו. זה מידע מדויק יותר מכל ניחוש על ההורים שלו. מי שאימץ לאחרונה ימצא עוד בעמוד על כלב מאומץ.

עם מה בעלים של כלב כנעני מתקשרים אליי?

כמעט תמיד עם קריאה. הוא ברח מהשער, הוא לא חוזר בשדה, הוא נעמד במרחק עשרה מטרים ומסתכל עליי, הוא בא רק כשהוא מחליט. אחרי זה מגיעות שתי תלונות קבועות נוספות: נביחה על כל מה שעובר ליד הגדר, וחפירות בחצר.

שלושתן מגיעות מאותו מקום. כלב שסורק סביבה כל היום מדווח על כל מה שעובר, כלב שמחליט בעצמו לא רואה סיבה לחזור באמצע משהו מעניין, וכלב שמשעמם לו בחצר מייצר תעסוקה שמתאימה למי שהוא: לחפור, לבדוק, לסדר לעצמו מקום.

יש גם תלונה רביעית, שקטה יותר, ששומעים ממשפחות עם ילדים: הוא מתרחק כשמתקרבים אליו. ברוב המקרים זה בדיוק מה שהוא יודע לעשות במקום להסתבך, וזה דווקא המקום שבו צריך להיזהר מאוד לא לצמצם לו את מרחב הבריחה. כלב שאין לו לאן להתרחק עובר לשלב הבא, ואת זה לא רוצים לראות.

נכון שכלב כנעני לא מתאלף?

את המשפט הזה אני שומע הרבה. הוא מתאלף היטב, הוא פשוט לא מתאלף בשיטה של לבקש ולצפות שיבוצע. ברוב הבתים שבהם הכלב הזה נחשב כושל, אף אחד לא נתן לו סיבה, ואף אחד לא תרגל איתו במקום שבו הוא מסוגל להצליח.

גם הנביחה על הגדר מקבלת אשמה לא מדויקת. היא לא תכונה שאי אפשר לגעת בה, היא התנהגות שמתוגמלת כמעט בכל פעם: מי שעובר ברחוב באמת ממשיך הלאה. כל כלב היה לומד את זה, פשוט לכלב הזה יש זמן ותשומת לב לשים לב לכולם. יש על זה עמוד נפרד על נביחות על כל מה שעובר ליד הגדר.

מה קל עם הכלב הכנעני ומה באמת קשה?

קל לחיות איתו, קשה לשכנע אותו. הוא בדרך כלל בריא, נקי, לא דורש טיפוח, מסתדר עם פחות ניהול מרוב הכלבים ברשימה הזאת, וזוכר שגרה מצוין. הקושי הוא במקום אחד: הוא חייב סיבה, וכל סביבה חדשה היא בשבילו שיעור חדש.

מה קל	מה באמת קשה
לומד שגרה ומרחב מהר מאוד, וזוכר אותם לאורך זמן	קריאה בשטח פתוח. זאת הבעיה המרכזית, וכמעט תמיד היא הסיבה לפנייה
נקי מטבעו ונוח יחסית ללימוד נקיון בבית	הכללה. מה שעובד בחצר לא עובר אוטומטית לשדה, וצריך ללמד כל סביבה מחדש
לא דורש טיפוח, אוכל בשיקול דעת, ומסתדר היטב עם פחות ניהול יומיומי	למידת פחד בפעם אחת. אירוע מפחיד בודד יכול להישאר חודשים
כשהאמון נבנה, הקשר איתו עמוק ויציב מאוד	הוא לא עובד בחינם. הוא שואל למה, ולחץ מייצר אצלו ריחוק ולא ציות

השורה שהכי מפתיעה בעלים היא ההכללה. הכלב מבצע מצוין בסלון, ובפארק נראה כאילו לא למד כלום. הוא כן למד, הוא פשוט למד את זה בסלון. עם הגזע הזה מלמדים כל פקודה מחדש בכל סביבה, וזה לא כישלון אלא תהליך.

מה הטעות שהורסת את הקריאה אצל הכלב הזה?

קוראים לו שוב ושוב, ובסוף, כשהוא מגיע, תופסים אותו וחוזרים הביתה. אחרי חמש פעמים כאלה הכלב למד משהו מדויק מאוד: המילה הזאת מסמנת שהכיף נגמר. כלב שחושב בעצמו יסיק מזה את המסקנה הסבירה ויאחר להגיע בפעם הבאה.

הטעות השנייה היא לתרגל קריאה רק במקומות שבהם היא נכשלת. בעלים מתאמנים בשדה פתוח, מול כלבים אחרים, כשהכלב כבר רחוק עשרים מטר. זה לא אימון, זאת בדיקה. אימון מתחיל במסדרון בבית, עובר לחצר, ורק הרבה אחר כך מגיע לשטח.

והטעות השלישית, שלדעתי הכי מזיקה כאן: לנסות לשבור אותו. עם כלב שהאסטרטגיה הראשונה שלו היא מרחק, לחץ לא מייצר ציות אלא ריחוק. כלב כנעני שלחצו עליו לא מתעמת, הוא פשוט מפסיק לבוא, וזה בדיוק מה שהיינו צריכים ממנו.

מה אפשר לעשות מחר בבוקר כדי שקריאה תתחיל לעבוד?

להפוך את המילה שאתם קוראים בה לדבר הכי משתלם ביום שלו, ולהפסיק להשתמש בה כשהיא לא עומדת להצליח. זה כל העיקרון, והוא עובד גם על כלב בוגר שכבר לא מגיב לשם שלו. שישה צעדים, בלי ציוד מיוחד.

1. בחרו מילה חדשה לגמרי. המילה הישנה כבר נושאת היסטוריה של כישלון, ואי אפשר לנקות אותה. קל יותר להתחיל נקי מאשר לתקן.
2. התחילו במקום הכי משעמם בבית. מסדרון, סלון ריק, בלי אף גירוי. קריאה שנלמדת בשדה לא נלמדת, היא נבדקת.
3. כל הגעה נגמרת בטוב, ואז בשחרור. הוא בא, מקבל משהו ששווה לו, וחוזר למה שעשה. אם כל קריאה מסיימת את הכיף, הקריאה הפכה לעונש.
4. אל תקראו פעמיים. אם לא הגעתם למצב שבו הוא יגיע, אל תגידו את המילה בכלל. לכו אליו, קחו אותו, והמילה נשארת נקייה.
5. הוסיפו קושי בשכבה אחת בכל פעם: או מרחק, או הסחה, או מקום חדש. לא שניים ביחד, אחרת לא תדעו מה נשבר.
6. תנו לו עבודת אף יומית. לפזר אוכל בדשא או להחביא אותו בחצר מוריד מתח אצל הכלב הזה יותר מריצה, כי זה בדיוק מה שהוא בנוי לעשות.

ומה שלא עובד: לרדוף אחריו כדי לתפוס אותו. כלב שבנוי לשמור מרחק יקרא ריצה לכיוונו כמשחק או כאיום, ושתי האפשרויות מרחיקות אותו. ההפך עובד הרבה יותר טוב, פשוט לפנות לכיוון השני וללכת. פירוט מלא של בניית קריאה יש בעמוד על כלב שלא חוזר כשקוראים לו.

כמה פעילות כלב כנעני צריך?

פחות ריצה ממה שנדמה ויותר עניין. כלב כנעני בוגר מסתדר בדרך כלל עם שתי יציאות טובות ביום, אבל הוא צריך בהן משהו לחקור: מסלול שמתחלף, זמן לרחרח, עבודת אף, ותרגול קצר של קריאה על רצועה ארוכה. כלב שמסתובב רק בחצר ויוצא רק ברצועה קצרה משלם על זה במרץ שנצבר, וזה חוזר כנביחות, כחפירות או כאי שקט בערב.

כמה זמן זה לוקח? קריאה שעובדת בבית ובחצר נבנית לרוב בשבועות. קריאה שמחזיקה בשטח פתוח, מול הסחות אמיתיות, נבנית בחודשים, ואצל חלק מהכלבים מהרקע הזה שחרור מלא מרצועה בשטח פתוח לא יהיה החלטה נכונה גם אחרי עבודה טובה.

למה הוא נראה מושלם בימים הראשונים ואז משתנה?

כי בימים הראשונים הוא לא מתנהג, הוא בודק. כלב מהרקע הזה שנכנס למקום חדש קודם סורק, שומר מרחק ומצמצם את עצמו, ורק אחרי שהוא מבין מה הסדר כאן הוא מתחיל להופיע. זה קורה לעיתים קרובות בין היום הרביעי לשביעי, ואנשים חווים את זה כהתדרדרות.

זאת לא התדרדרות, זאת ההתחלה האמיתית. הכלב השקט של היום השני לא היה כלב רגוע, הוא היה כלב שעוד לא החליט. מי שמתרגם את השקט הזה לאימוץ מוצלח או לאילוף מוצלח מתאכזב בדיוק בשבוע השני.

בשבילי זה בדיוק למה שלושה שבועות ולא שלושה ימים. את השבוע הראשון אני בעיקר משתמש בו כדי להכיר את הכלב באמת ולראות מה מחזיק אותו ומה מרתיע אותו, ורק אחר כך אפשר לבנות עליו. בעבודה עם הכלב אתייחס לגזעו, גילו, מזגו, עברו ובעליו בשביל לבנות עבורו את השיטה האפקטיבית ביותר.

מתי זאת לא בעיית אילוף אלא בריאות?

דווקא בגזע הזה, שנחשב בריא מאוד, השאלה הרפואית חשובה מסיבה אחרת: הרבה מהכלבים האלה הגיעו מהרחוב. כלב שחי בחוץ נושא לעיתים מחלות שמועברות בקרציות, ולפעמים גם פציעה ישנה שלא טופלה, ושתיהן מופיעות בבית כעייפות או כרגזנות.

מה שווה לברר אצל וטרינר אצל כלב שהגיע מהרחוב

• בדיקת דם למחלות שמועברות בקרציות, במיוחד אם יש עייפות או חוסר תיאבון
• צליעה קלה שמופיעה רק אחרי מאמץ, או סירוב לקפוץ לרכב
• שיניים: כלב רחוב מבוגר מגיע לא פעם עם כאב בפה שאף אחד לא ראה
• שמיעה וראייה, במיוחד אם הוא נבהל ממגע שמגיע מאחור
• עור ואוזניים, ובכלב שאומץ זה כמעט תמיד שווה בדיקה ראשונה

אני מאלף ולא וטרינר, ולכן כשיש סימן אחד מהרשימה, לבדוק עם הווטרינר לפני כל תוכנית אימון.

מתי שווה להכניס מאלף, ומה משתנה בפנסיון?

כשהכלב כבר ברח פעם אחת, או כשאתם מתחילים לצמצם את החיים שלו כדי למנוע את הפעם הבאה. וגם כשהפחד שלו מאנשים התחיל להפוך לתגובה: נהימה, נביחה מתקרבת, או ניסיון לנשוך כשאין לו לאן להתרחק. על הצד הזה כתבתי בעמוד על פחד מזרים.

מה שאני מציע זה תקופת אילוף רצופה בפנסיון, שלושה שבועות באזור השרון. עם הכלב הזה לא העוצמה קונה את השינוי אלא החזרה: אותו אדם, אותה התנהגות, 3 אימונים ביום, כל יום, פלוס טיול יומי שאני מוביל בעצמי. אמון אצל כלב שנברר להישרדות לא נבנה במפגש שבועי, הוא נבנה כשאין שום הפתעה במשך שבועות.

ואז מתחיל החלק שלכם. יש מפגש אחד בפנסיון אחרי שבועיים, ובסיום מפגש מסירה. אצל כלב שמלמד כל סביבה בנפרד זה לא בונוס, זה חלק הכרחי מהעבודה: מה שהוא יודע לעשות אצלי בחצר צריך להילמד שוב ברחוב שלכם. אחרי זה יש חצי שנה של חזרות לתרגול בתיאום מראש. הגיל המינימלי לשהות הוא שלושה חודשים וחצי, וזה נכון גם בכלב מאומץ שגילו משוער.

ומה שפנסיון לא עושה: הוא לא מוחק היסטוריה ולא הופך כלב זהיר לכלב שאוהב כל אדם. מה שאפשר לבנות הוא כלב שחוזר כשקוראים לו בסביבות שתרגלנו, שיודע מה מצופה ממנו, ושיש לו דרכים אחרות מלבד בריחה או תקיפה. אם בשיחה אני חושב שעבודה אצלכם בבית מתאימה לו יותר, אני אומר את זה.